היפוקלמיה – הבדלי גרסאות

הערך התקין של אשלגן בדם נע בין 3.6-5 מילימול, וערך זה נשמר בקפדנות על אף שינויים נרחבים בתזונה המכילה, בין היתר, אשלגן. אצל אדם בריא, כל כמות האשלגן הנכנסת לגוף במהלך היום עוברת הפרשה - כ-90% מכמות האשלגן מופרשת בשתן ועשרה אחוזים נוספים, במערכת העיכול. עם זאת, יותר מ-98% מרמות האשלגן בגוף האדם נמצאות בתוך התאים, רובן בשריר. על כן, קיימת חשיבות גדולה באיזון העדין הקיים בין הנוזל התוך תאי לנוזל החוץ תאי בשמירה על רמות אשלגן תקינות. כך למשל, נמק מסיבי של רקמה מביא לשחרור אשלגן מהרקמה וליצירת [[היפרקלמיה]]. הכליה היא האיבר אשר מבצע בקרה על שינויים אלו- היא סופגת מחדש אשלגן, מחזירה אותו לגוף במצבים של [[היפוקלמיה]], ומפרישה אשלגן לשתן במצבים של היפרקלמיה. האזור העיקרי שבו נעשית הפרשה של אשלגן בכליה הוא אבובית המאספת, כאשר היפוקלמיה יכולה להיווצר כתוצאה מהגעת כמות גדולה מדי של נתרן לצינור המאסף בתמורה להפרשת יתר של אשלגן, המופרש ב[[שתן]] ומביא להיפוקלמיה כתוצאה מכך. מצב זה נגרם לאור העובדה כי תעלות האשלגן האחראיות להפרשת אשלגן בשתן, תלויות בכניסת נתרן לאזור זה, כאשר ככל שיש יותר נתרן כך יש יותר הפרשת אשלגן, ולהפך.