חרסינה – הבדלי גרסאות

ה[[סין (אזור)|סינים]] היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. ההתחלה היתה כבר בתקופת [[שושלת טאנג]], ב[[המאה ה-7|מאה ה-7]], אולם חרסינה באיכות גבוהה פותחה רק בתקופת שושלת יואן , ב[[המאה ה-13|מאה ה-13]]. כלי החרסינה הסיניים נחשבו למוצרי יוקרה והיו מבוקשים ביותר בקרב ה[[אצולה]] ה[[אירופה|אירופית]]. אחד הסגנונות הפופולריים היה סגנון [[סנקאי]] (סגנון שלושת הצבעים), שהשפיע על עיצוב כלי הקרמיקה ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון,]] ב[[יפן]] וגם ב[[איטליה]]. הסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה, שהיה נעוץ בערבוב החרסית הסינית הלבנה עם [[פגמטיט]], ושריפה בטמפרטורות גבוהות. באמצע המאה ה-17,כאשר פרצה מלחמת האזרחים נעצר היצוא. הסוחרים ההולנדיים, שהיו ביחסי מסחר הדוקים עם יפן, עודדו יצוא של חרסינה יפנית, שהתחילה להתפתח על בסיס מסורת ארוכה של יצור קרמיקה. השדרוג התאפשר לאחר שהתגלתה ביפן חרסית לבנה, דומה לזו הסינית. עקב הביקוש הנרחב באירופה והמחיר הגבוה, נמשכו באירופה נסיונות לחקות את החרסינה הסינית. בסקסוניה המאמצים הללו היוו משימה לאומית, בהובלת השליט המקומי, [[אוגוסט השני, מלך פולין|אוגוסט השני]] , חובב אומנות מושבע. ב-[[1708]] הציעו {{קישור שפה|2=Ehrenfried Walter von Tschirnhaus|3=אהרנפריד ואלטר פון צ'ירנהאוס}} ו[[יוהאן פרידריך בטגר]] לערבב חרסית לבנה (קאולין) עם פצלת שדה מותכת (פטונטס) (<ref>{{קישור כללי|כתובת=arxiv.org/abs/physics/060111|הכותב=C.M.Queroz, S. Agathopoulos|כותרת=The Discovery of European Porcelain Technology|אתר=אוניברסיטת קורנל|תאריך=17 בינואר 2006}}</ref>[[1708|.]] נוסחה זו איפשרה לייצר חרסינה באירופה. היישום הראשון היה בסדנא בעיר [[מייסן]], [[סקסוניה]] (כיום ב[[גרמניה]]). המפעל עדיין מייצר פריטים מעולים, הנמכרים במחירים גבוהים. בראשית המאה ה-19, באנגליה, {{קישור שפה|2=Josua Spod|3=גושוע ספוד}}<ref name=":1" /> הוסיף [[אפר]] [[עצם|עצמות]] לתערובת החרסינה והתקבל מוצר עמיד יותר, שהועדף ב[[אנגליה]] וב[[ארצות הברית|ארה"ב]].

כדי לייצר חרסינה<ref name=":0">{{קישור כללי|כתובת=madehow.com|הכותב=-|כותרת=Porcelain|אתר=City-Data|תאריך=2011}}</ref> מערבבים יחד [[קאוליניט]] ו[[פצלת השדה]] וטוחנים אותם לאבקה עדינה. לפעמים מוסיפים לתערובת מים ולעיתים מייצרים תערובת ללא מים. מהתערובת מעצבים את הצורה הרצויה, מייבשים את המוצר ושורפים אותו בתנור בטמפרטורה גבוהה במיוחד - כ-1160 [[מעלות צלזיוס]]. לאחר השרפה בא שלב העיטורים ובסופו מושחים זיגוג על המוצר. בסיום תהליך הזיגוג שורפים את המוצר פעם שנייה .טיפול זה הנותן לו את הברק הסופי. כלי החרסינה הראשונים היו לרוב לבנים וחסרי עיטורים, אך עם הזמן נוספו להם עיטורים רבים מסוגים וטכניקות שונות. לפעמים העיטורים מחייבים שריפה שלישית, בטמפרטורות נמוכות יותר, 740-820 מעלות צלסיוס.