ויקיפדיה

טקטוניקת הלוחות – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ שוחזר מעריכות של 212.179.174.201 (שיחה) לעריכה האחרונה של בילבי
החלפת הדף בתוכן "{{פורטל|'''למושגי יסוד נוספים בנושא גאולוגיה, ראו פורטל הגאולוגיה'''}} שמאל|ממוזער|250px|מפת [[כדור הארץ בה מסומנים גבולות הלוחות הטקטוניים. ישנם תשעה לוחות טקטוניים עיקריים: הלוח האירואסייתי, הלוח ההודי, הלוח האוסטרלי..."
תגיות: החלפה שוחזרה עריכה חזותית
שורה 1:
{{פורטל|'''למושגי יסוד נוספים בנושא [[גאולוגיה]], ראו [[פורטל:גאולוגיה|פורטל הגאולוגיה]]'''}}
[[קובץ:Plates tect2 heb.svg|שמאל|ממוזער|250px|מפת [[כדור הארץ]] בה מסומנים גבולות הלוחות הטקטוניים. ישנם תשעה לוחות טקטוניים עיקריים: [[הלוח האירואסייתי]], [[הלוח ההודי]], [[הלוח האוסטרלי]], [[הלוח הערבי]], [[הלוח האפריקאי]], [[הלוח האנטארקטי]], [[הלוח הצפון-אמריקאי]], [[הלוח הדרום-אמריקאי]] ו[[הלוח הפסיפי]]]]
נועם הגבר
'''טֶקְטוֹנִיקַת הלוחות''' (מ[[יוונית]]: '''Τέκτων''', טֶקְטוֹן - "בנאי"; τεκτονικός {{כ}}(''tektonikos'') – אוּמנות הבנייה) היא תאוריה [[גאולוגיה|גאולוגית]] המסבירה את התנועות המתחוללות ב[[ליתוספירה]], הקליפה החיצונית של [[כדור הארץ]]. התאוריה החליפה את מקומה של תאוריית [[נדידת היבשות]] מהמחצית הראשונה של [[המאה ה-20]], ומתבססת על יסודותיה: תנועת הלוחות הטקטוניים מקורה ב[[התפשטות קרקעית הים|התפשטות קרקעית האוקיינוסים]].
 
הלוחות הטקטוניים הם משטחים עצומים בגודלם, אשר משתרעים מתחת ל[[יבשת|יבשות]] ול[[אוקיינוס]]ים. קיימים תשעה לוחות טקטוניים עיקריים (ומספר רב של תת-לוחות), לוחות אלה נעים בתנועה איטית מאוד (בין חצי סנטימטר לשמונה סנטימטרים בשנה). במשך העידנים הגאולוגיים, מצטברת תנועה זו וגורמת ל[[נדידת היבשות]].
 
על פי התאוריה המדעית המקובלת, העומדת מאחורי גישת טקטוניקת הלוחות, לפני מיליוני שנים (לפני שקרום כדור הארץ נשבר ללוחות) הייתה יבשת אחת ענקית המכונה [[פנגיאה]] ("כל האדמה", ביוונית), ואוקיינוס אחד המכונה [[פנתלסה]] (Panthalassa). פעילות בגבולות הלוחות הטקטוניים יכולה לגרום ל[[רעידת אדמה]] ול[[התפרצות געשית]].
 
== מבוא ==
[[קובץ:Earth seafloor crust age 1996 - 2.png|ממוזער|איור הממחיש את התמונה שהתקבלה לאחר פיענוח הנתונים אודות גיל הסלעים בקרום האוקייני. הצבע האדום שצמוד "לרכס", מבטא גיל "רצנטי" של הסלעים (העכשוויים). הצבע הכחול בשולי האוקיינוסים מבטא גיל של 200 מיליון שנה, ושאר הצבעים הגילאים שביניהם - ראו סקלת גיל הסלעים בתחתית האיור משמאל.]]
[[קובץ:Tectonic plate boundaries.jpg|טקסט=איור הממחיש את המכניזם המתואר בפרק "פתח הדבר".|ממוזער|איור הממחיש את המכניזם המתואר בפרק "פתח הדבר".]]
תיאורית טקטוניקת הלוחות הגיעה לכדי בשלות בתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]] של [[המאה ה-20|המאה העשרים]]. ברם שורשיה נעוצים ב[[מלחמת הצוללות]] שהתרחשה במהלך [[מלחמת העולם השנייה]]<ref>Enciclopedia Britannica. Plate Tectonics - [https://www.britannica.com/science/plate-tectonics/Evidence-supporting-the-hypothesis Gestation and Birth of Plate-Tectonic Theory]</ref>. המאמץ הגדול שהפעילו [[בעלות הברית]] בניסיון לאתר את ה[[הצוללות הגרמניות במלחמות העולם הראשונה והשנייה|צוללות הגרמניות]] באוקיינוס האטלנטי, הביא לריכוז של [[נתונים]] אודות הקרקעית הסִלעית של האוקיינוס<ref>איתור הצוללות מתבסס (עד היום) על שיגור גלים למעמקי האוקיינוס, ועל פי גלי ההחזרה ומיקומם על הספקטרום, ניתן לזהות את הגוף שהחזיר את הגלים ותכונותיו. כשלא הייתה זו צוללת שהחזירה הגלים (ברוב הניסיונות והמקרים), הייתה זו קרקעית האוקיינוס, וכך הצטבר מאגר נתונים אודות הסלעים שמרכיבים את הקרום האוקיאני שם.</ref>. מדובר בנתונים אודות גיל ה[[סלעים]], הרכבם המינרולוגי, ה[[פלאומגנטיזם|כיוון המגנטי]] של המינרלים הברזליים ועוד. רק לאחר סיום המלחמה, בשנת 1945, התפנו המדענים לבחון ולעבוד על הנתונים הללו, עבודה שנמשכה כ־15 שנה.
 
התמונה שהצטיירה למדענים הייתה של [[רכס מרכז-אוקייני|רכס מרכז אוקייני]] שמתנשא לגובה (יחסי) של כ־2 קילומטרים מעל סביבתו, ושבמרכזו חריץ שמשתרע לכל אורכו של הרכס, והוא פתוח אל החלק העליון של ה[[מעטפת כדור הארץ|מעטפת]]. הסלעים שמשני צידי הרכס המרכז אוקיאני, ואשר מהם מורכב [[הקרום אוקייני]], בנויים רצועות רצועות ובאופן סימטרי משני צידיו של הרכס. היינו, מדובר בזהות מלאה של רצועות הסלעים שמשני צידי הרכס - זאת על פי ההרכב המינרולוגי של רצועות הסלע, הצפיפות, הגיל, הכיוון הפליאומגנטי ועוד. עוד התברר, שרצועות הסלעים משני צידי הרכס "גדלות" בגילן ככל שמתרחקים ממנו: הרצועות הצמודות לו הן מן ההווה (רצנטיות), וככל שנעים לכיוון המנוגד לרכס (בדר"כ לכיוון החוף), גיל הסלעים עולה עד לגיל של כ־180 - 200 מיליון שנה. לא נמצאו סלעים שעתיקים מ-200 מיליון שנה בקרום האוקייני, בעוד שבקרום היבשתי בכל כדור הארץ ניתן למצוא סלעים בני עד 4,000 מיליון שנה (4 מיליארד שנה). ממצא נוסף שעלה הוא, שמהחריץ שעובר לכל אורך הרכס המרכז אוקייני, זורם חומר סלעי מותך באופן כמעט רצוף, שמתגבש לסלע חדש משני צידי הרכס.
 
על בסיס הממצאים הללו, התברר המכניזם שמתקיים בקרום כדור הארץ ומעט מתחתיו (ראו להלן): [[מאגמה]] עולה מהמעטפת בחריץ של הרכס המרכז אוקייני, מתקררת תוך כדי עלייתה, וכשהיא מגיעה קרוב מאוד לקרקעית האוקיינוס, היא מתמצקת. בהתמצקותה, היא דוחפת לכיוון הנגדי את רצועות הקרום שהתגבשו לפניה וכך הלאה באופן כמעט רצוף. המכניזם הזה מביא לידי כך, שהקרום האוקייני שנדחף לכיוון היבשה, מתנגש עם ה[[קרום יבשתי|קרום היבשתי]]. מכיוון שהקרום האוקייני צפוף יותר מהקרום היבשתי, הקרום האוקייני נוחת אל מתחת לקרום היבשתי לכיוון המעטפת. בהגיעו למעטפת הוא מותך, ומצטרף לחומר הסלעי המותך של המעטפת, ובתנועה [[קונבקציה|קונבקטיבית]] של החומר בחלק העליון של המעטפת, הוא מגיע אל הפתח התחתון של החריץ ברכס המרכז האוקייני, ועולה דרכו שוב והתהליך חוזר חלילה. משך המחזור הזה של היווצרות סלע צעיר שצמוד ל"רכס", ועד שהוא נוחת לתוך המעטפת ומגיע שוב לתחתית "הסדק" הוא כ־200 מיליון שנה. זו הסיבה שלא ניתן למצוא בקרום האוקייני סלע עתיק יותר מגיל זה של 200 מיליון שנה.
 
[[מעטפת כדור הארץ]] מורכבת משתי שכבות: למעלה נמצאת ה[[ליתוספירה]], המורכבת מה[[קרום כדור הארץ|קרום]] ומן המעטפת החיצונית, ומתחתיה נמצאת ה[[אסתנוספירה]], המורכבת מן המעטפת הפנימית. הליתוספירה היא מוצקה ושבורה (שבריה מהווים את הלוחות הטקטוניים), ואילו האסתנוספירה צמיגית ובעלת צפיפות נמוכה, וכך מתאפשרת תנועתם החופשית של הלוחות על גביה. [[מעטפת כדור הארץ#השכבות והרכבן|המעטפת התחתונה]] מוצקה יותר מן המעטפת העליונה, לא בגלל [[טמפרטורה]] נמוכה יותר, אלא בשל [[לחץ]] רב יותר הפועל עליה.
 
== תנועת הלוחות ==
[[קובץ:Mapa tektonicka platkih-HE.png|מרכז|500px]]
 
=== המנגנון המניע את לוחות הליתוספירה ===
* [[זרמי הערבול (גאולוגיה)|זרמי הערבול]] במעטפת אשר מניעים מעליהם את לוחות הליתוספירה.
* כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות הנדחקים לתוך התעלות האוקייניות.
* כוח המשיכה של כדור הארץ אשר מושך כלפי מטה את הלוחות המורמים ברכסים מרכז אוקייניים וכך מניע את הלוחות.
 
הלוחות הליתוספריים נעים כגוש אחד והגבולות שביניהם, שם מתרחשת עיקר הפעילות ה[[סייסמולוגיה|סייסמית]], מתחלקים לשלושה סוגים:
 
=== גבולות פתיחה ===
[[קובץ:Bridge across continents iceland.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ה[[גשר]] מעל בקע אאולפגיאו (Álfagjá) באיסלנד - הגבול בין הלוח ה[[אירואסיה|אירו-אסייתי]] ללוח ה[[צפון אמריקה|צפון-אמריקאי]]]]
[[קובץ:Iceland Mid-Atlantic Ridge heb.png|שמאל|ממוזער|250px|מפת גבול הפתיחה באיסלנד (בסגול). הרי געש מסומנים במשולשים אדומים. זה המקום היחידי על פני כדור הארץ בו רכס מרכז אוקיאני "עולה" על פני היבשה]]
זהו גבול בין לוחות מתרחקים, הנעים בכיוונים מנוגדים, באזור פתיחה על קרקעית ה[[אוקיינוס]], כך שלמעשה נוצרים שוליים חדשים של לוח בעקבות בנייתו הגעשית של קרום אוקייני חדש. בגבול כזה נוכל למצוא [[רכס מרכז-אוקייני|רכס מרכז אוקייני]], שהוא רכס ענק, המתנשא מעל למישורי המצולות. הרכסים השונים מתחברים זה לזה במערכת מתפתלת המתמשכת לרוב על פני קרקעית האוקיינוסים.
 
פתיחה בקנה מידה גדול התרחשה עם התבקעות [[פאנגיאה]] ל[[גונדוואנה]] ול[[לאוראסיה]]. פתיחה, בין אם על [[קרקעית הים]] או ביבשה, מלווה ב:
# הופעת [[סדק מתיחה|סדקי מתיחה]], המאפשרים ל[[מאגמה]] לנוע מהמאגרים ולחדור לרווח שנוצר עם התרחקות הלוחות.
# [[רעידת אדמה|רעידות אדמה]] רדודות.
# [[שפיעת חום]] גבוהה.
# התפרצויות של [[לבה]] [[בזלת]]ית (בזלת כרים) לאורכם, תוצר [[התכה]] חלקית של סלע [[פרידוטיט]], הנע מעומק רב כלפי מעלה, כחלק מתנועת [[זרמי הערבול]] בכיוון זה. לבזלת הכרים גבישים זעירים ומעטה זכוכיתי, שנוצרים כתוצאה מהקירור המהיר של המאגמה במגע עם מי הים, והצטברותן יוצרות את חלקו העליון של [[הקרום]] האוקייני.
#* חדירת המאגמה יוצרת [[דייק]]ים לוחיים הבונים את חלקו התחתון של הקרום האוקייני. המאגמה בדייקים מתקררת לאט יחסית, וממנה נוצרים הסלעים [[דיאבז]] או [[גברו]], שהם סלעים [[פנריטי]]ים (גסי גביש).
# [[גראבן|גראבנים]] - מבנה שבירה מורד, התחום על ידי שני [[העתק|העתקים נורמליים]] המעתיקים אותו מטה.
# [[עמק ביקוע|עמקי ביקוע]] (שקע מוארך ששוליו מורמים), שקטעים ממנו מוסטים באזורי השבירה החוצים את הרכסים.
 
ב[[איסלנד]], המצויה בלב [[האוקיינוס האטלנטי]] הצפוני, מופיעים גראבנים גדולים ומתרוממים [[הר געש|הרי געש]] פעילים מעל [[פני הים]].
 
סלעים שנוצרו בפסגת הרכס נעים עם הזמן לשני צידיו ומפנים את מקומם להתגבשות סלעים בזלתיים חדשים. ההתפשטות היא סימטרית ופיסות הקרום החדשות מצטרפות במידה דומה לשני הלוחות המתרחקים זה מזה. הסלעים הבזלתיים המתגבשים מתעדים היפוכים שחלו בכיוון ה[[שדה מגנטי|שדה המגנטי]] של [[כדור הארץ]], ויוצרים תבנית סימטרית של [[רצועה מגנטית|רצועות מגנטיות]].
 
באזור הרכסים המרכז אוקייניים ישנן [[נביעה הידרותרמית|נביעות הידרותרמיות]]{{הערה|1=מעיינות מים חמים הנובעים מפתחים דמויי ארובות}}, כדוגמת המַעֲשנות השחורות המכילות תרכובות [[גופרית]]. מי הים המחלחלים באזור הרכס מתחממים במגע עם הבזלת הלוהטת שבעומק, ממיסים בתוכם חומרים שונים, ונפלטים כסילון מים כהה, כאשר החומרים שהומסו בהם שוקעים כ[[סולפיד]]ים של [[ברזל]], [[נחושת]], [[אבץ]], [[עופרת]], [[כסף (יסוד)|כסף]], ו[[זהב]].
 
יצורים אקזוטיים שונים מתקיימים באזור הנביעות, ובהם [[תולעת צינור ענקית|תולעי ריפטיה]] לבנות, [[צדפות]] ו[[סרטן לבן|סרטנים לבנים]].
 
=== גבולות סגירה ===
ישנם שלושה סוגי התנגשויות בין שני לוחות הנעים זה לקראת זה:
 
==== סגירת אוקיינוס–יבשה ====
[[קובץ:Oceanic-continental convergence Fig21oceancont i18.gif|שמאל|ממוזער|250px|סגירת אוקיינוס–יבשה]]
זהו גבול בין לוחות ב[[אזור הפחתה]], שבו נוחת הלוח האוקייני, ש[[צפיפות החומר|צפיפות]] ה[[קרום כדור הארץ|קרום]] המרכיב אותו גבוהה יותר, מתחת ללוח יבשתי.
 
אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית עמוקה במקביל לשולי היבשת ו[[רכס הרים|שרשרת הרים]] גבוהה ביבשה. תחום מוקדי רעידות האדמה המלווה את אזור ההפחתה נקרא [[אזור בניוף]], ומעקב אחריהם הוביל למסקנה, כי הלוח הנוחת שומר על רציפותו וצפידותו עד לעומק של כ-700 ק"מ (בעומק זה הלוח הנוחת נטמע במעטפת), ואפשר לאמוד את זווית הנחיתה.
 
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו [[סלע משקע|סלעי משקע]] ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל להתכת [[מינרלים]] בעלי תכולת [[צורן]] גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה.
 
בדרך זו מתקבלת מאגמה בהרכב בינוני עד חומצי, המכונה [[מאגמה#מאגמה אנדזיטית|מאגמה אנדזיטית]] המכילה בעיקר [[פלגיוקלז]] [[נתרן|נתרני]], הנעה כלפי מעלה ומצטברת במאגרי מאגמה, המזינים את הפעילות הגעשית, המתרחשת באזור ההפחתה בשרשרת הרי הגעש לאורכו של הגבול היבשתי, ותורמת לצמיחת ההרים.
 
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד למאמצי לחיצה, ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס). במקביל לחדירות מאגמטיות, מתרחשת כאמור באזור המגע [[התמרה]] של סלעי התשתית (למשל, [[סלע פלוטוני|סלעים פלוטוניים]] מתמצקים ומותמרים, כך שמסלע [[גרניט]]י שהתגבש ב[[מחדר פלוטוני]] בעומק עשוי להיווצר סלע [[גנייס]]) ו[[סלע משקע|סלעי משקע]] (אחד מסלעי המקור של [[צפחה]], דוגמת [[שיש]] שמקורו בסלע [[אבן גיר|גיר]]).
 
כך המצב בגבול שבין [[לוח נסקה]] (Nazca) שבדרום [[האוקיינוס השקט]] ובין החוף המערבי של [[אמריקה הדרומית]]. שם, בשולי האוקיינוס נוצרה [[תהום פרו-צ'ילה]] ואילו ביבשה התרוממה שרשרת [[הרי האנדים]]. הפחתה של [[לוח מזרח האוקיינוס השקט]] מתחת ליבשת [[אמריקה]] מתרחשת גם לאורך השוליים המערביים של [[מקסיקו]] ושל צפון-מערב [[ארצות הברית]], כאשר באלו נוצרו הרי הגעש של [[רכס קסקייד]], עימם נמנה הר הגעש [[סנט הלנס]].
 
==== סגירת אוקיינוס - אוקיינוס ====
[[קובץ:Oceanic-oceanic convergence Fig21oceanocean i18.gif|שמאל|ממוזער|250px|סגירת אוקיינוס - אוקיינוס]]
זהו גבול בין לוחות אוקייניים, כך שהלוח האוקייני הקר, העתיק והצפוף יותר, שוקע מתחת ללוח האוקייני האחר. אזור הפחתה כזה כולל תהום אוקיינית, [[קשת איים|קשתות איים]] (רצועות קשתיות של איים געשיים, שצדן הקמור פונה לאוקיינוס, הממוקמות בסמוך ל[[שקע אוקייני|שקעים אוקייניים]]) ולעיתים [[ים שולי|ימים שוליים]].
 
הלוח האוקייני הוותיק, שהוא קר ודחוס יותר, נוחת אל מתחת ללוח הצעיר וממשיך אל תוך המעטפת. התכה חלקית בעומק יוצרת מאגמה, המזינה את הפעילות הגעשית, ויוצרת את קשתות האיים הגעשיים. קשתות האיים נוצרות מעל האזור שבו מגיע הקרום הנוחת לעומק של כ-100 ק"מ, ובו מתרחשת ההתכה החלקית.
 
הקרום האוקייני, הבנוי מסלעים בזלתיים, נושא עליו סלעי משקע ימיים, שהורבדו על פני קרקעית האוקיינוס, ומכילים כמות ניכרת של מים, ואלו נוחתים אל המעטפת החמה. נוכחותם מנמיכה את נקודת ההתכה, ומאפשרת את ההתכה החלקית בעומק רדוד יחסית בהשפעת חום המעטפת, דבר המוביל כפי שראינו לעיל, להתכת מינרלים בעלי תכולת צורן גבוהה (שנקודת התכתם נמוכה יותר), בעוד שהמינרלים בעלי תכולת הצורן הנמוכה (בעלי נקודת התכה גבוהה יחסית) נותרים במצב מוצק ואינם תורמים לנתך המתהווה וליצירת [[מאגמה#מאגמה אנדזיטית|מאגמה אנדזיטית]].
 
נחיתת הלוח האוקייני גורמת עוד ל[[מאמץ לחיצה|מאמצי לחיצה]], ולעיוות המשקעים שהצטברו בתהום האוקייני בתנאים של לחץ גבוה וטמפרטורה נמוכה יחסית (עד 300 מעלות צלזיוס).
 
אזור של קשתות איים מועד לאסונות טבע, עקב שכיחותן של התפרצויות געשיות, רעידות אדמה וגלי [[צונאמי]] (גלי ענק הנוצרים עקב רעידות אדמה), תופעות השכיחות ב[[הפיליפינים|פיליפינים]] וב[[יפן]], למשל. קשתות איים קיימות גם באזור ההפחתה ההלני שב[[הים האגאי|ים האגאי]], שבו פעיל האי הגעשי [[סנטוריני]].
 
==== סגירת יבשה–יבשה ====
[[קובץ:Continental-continental_convergence_Fig21contcont_i18.png|שמאל|ממוזער|250px|סגירת יבשה–יבשה]]
זהו גבול בו מתרחשת התנגשות יבשות, הגורמת להתעבות [[הקרום]] היבשתי ולהיווצרות חגורת הרים. לא תתרחש הפחתה בשל סלעי ה[[גרניט]] וסלעי המשקע היבשתיים בעלי הצפיפות הנמוכה לרוב. להתנגשות היבשות קודמים תהליכי הפחתה, שבעטיים הולך שטח האוקיינוס וקטן עד שהוא נסגר. יבשה הנישאת מעברו של הלוח האוקייני הנוחת מגיעה לאזור ההפחתה ומתנגשת, כאמור, ביבשת שמולה.
 
ברצפים העבים של סלעי המשקע, אשר הצטברו על שולי שתי היבשות, מתרחשים תהליכי [[קמט (גאולוגיה)|קימוט]], [[התמרה]] ושבירה, בניית הרים, ורעידות אדמה על ידי [[העתק#העתק הסטה אנכית|העתקי דחיקה]], זאת בעוד געשיות באזורים אלו נדירה. התנגשות לוחות היבשות של [[הודו]] ו[[אסיה]], שיצרה את הרי ה[[הימלאיה]], בהם ה[[אוורסט]], ההר הגבוה בעולם, היא דוגמה לכך.
 
תאוריה חדשה יחסית גורסת, כי חלקים מ[[הרמה הטיבטית]] גולשים אופקית מזרחה כחלק מהעתק תזוזה אופקית, במקביל לתהליכי הסגירה שתוארו, תופעה המכונה [[בריחת יבשות]].
 
=== גבולות חילוף ===
גבולות חילוף אלו, הנקראים גם "גבולות טרנספורם", הם אזורים שבהם הלוחות נעים (או מחליקים) אופקית לאורך העתק אנכי יחיד או קבוצה של העתקים מקבילים, כאשר תנועת הלוחות אינה לחיצתית או מתיחתית. ה[[שחיקה (גאולוגיה)|שחיקה]] עשויה להיות חזקה עד כדי יצירת אזור של סלעים מרוסקים ברוחב של 100 ק"מ.
 
העתקי חילוף קיימים הן באוקיינוס (לאורך הרכס המרכז אוקייני) והן ביבשה, הם גורמים מספר רב של רעידות אדמה רדודות-מוקד (חלקן רבות עוצמה), אך ברוב המקרים אין פעילות געשית, אלא אם יש היפרדות של הלוחות, כמו שהייתה ב[[ים המלח]]. בקע ים המלח מתמשך בין [[לוח ערב]] לבין [[תת-הלוח ישראל וסיני]], שהוא חלק מ[[הלוח של אפריקה]].
 
גבול חילוף זה מחבר בין גבולות הפתיחה שב[[ים סוף]], לבין גבול הסגירה שב[[הרי הטאורוס]] שבדרום [[טורקיה]]. הקרום שממזרח להעתק החילוף הזה נע צפונה ביחס לקרום שממערב לו. באזור ההעתק נכללים כמה אגני פתיחה, שאליהם התנקזו ים המלח ו[[הכנרת]].
 
תזוזת הקרקע ורעידות האדמה לאורך המערכת של [[העתק סן אנדראס]] נובעות מתנועה בין [[הלוח הצפון-אמריקאי]] ל[[הלוח הפסיפי|לוח הפסיפי]].
 
== ראו גם ==
* [[נדידת היבשות]]
* [[העתק]]
* [[אורוגנזה]]
 
==לקריאה נוספת==
*פרופסור [[משה ברור]], "טקטוניה", '''לקסיקון גאוגרפי''', (עמ' 9), [[הוצאת יבנה]], תשס"א
 
== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{מחשבות|בנימין אייזן|נדידת יבשות – אינטואיציה או עובדות?|m049p003-011|אוקטובר 1980}}
* {{דוידסון|ארז גרטי|נדידת יבשות|maagarmada/earth_sci/נדידת-יבשות|28 ביוני 2011}}
* {{דוידסון|מאיר ברק|האם העובי של הלוחות הטקטוניים אחיד, והאם ייתכן שינוי עובי בלוח אחד?|askexpert/earth_sci/האם%20העובי%20של%20הלוחות%20הטקטוניים%20אחיד,%20והאם%20ייתכן%20שינוי%20עובי%20בלוח%20אחד%3F|2 ספטמבר 2009}}
* {{הידען|אבי בליזובסקי|אירופה תתחבר עם צפון אמריקה בעוד 220 מיליון שנה|embryonic-subduction-zone-found-190613|18 ביוני 2013}}
* {{בריטניקה}}
* [https://www.mako.co.il/news-science/2022_q1/Article-c9392dcbbbf5f71027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share תגלית: יש תגובת שרשרת לתזוזת הלוחות הטקטוניים], באתר [[N12]], {{כ}} 6 במרץ 2022
 
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}
 
{{טקטוניקת הלוחות}}
{{מדעי כדור הארץ}}
{{גאוגרפיה פיזית}}
 
{{בקרת זהויות}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/טקטוניקת_הלוחות"