חומר תשמורת – הבדלי גרסאות

# [[מסיסות]]ם במים נמוכה מאוד, לכן לפי כלל אוסמוזי-היפרטוני חומר התשמורת (לדוגמאלדוגמה בבעלי חיים גליקוגן) שפריסתו בתא אינה ניכרת, לא ייכנסו מים לתוך התא ולא ייווצר מצב של התפוצצות התא.

בעת עליית אחוז הסוכר בדם מופרש מהלבלב ההורמון אינסולין הגורם הן להכנסתם של עודפי הגלוקוז לתאי הגוף והן ליצירת חומר התשמורת גליקוגן מעודפים אלו. בכך אחוז הסוכר בדם יורד וחוזר לנורמה. יתרון נוסף לחומר התשמורת הוא עקרון הנועץ כי חומר התשמורת הפחמתית בבעלי חיים לדוגמאלדוגמה המורכבת גליקוגן היא מניעת אוסמוטיות. כלומר, אילו הגליקוגן היה מחולק למספר רב של מולקולות גלוקוז, אזי הפריסה בו תהיה נאותה באופן כזה שמעלה את ריכוז המומסים בתא, לכן לפי כלל תמיסה היפוטונית (הגורס כי בתמיסה בעלת ריכוז מומסים נמוך מאשר ריכוז המומסים בתא ייכנסו מים לתוך התא) ייכנסו מים לתוך התא, עד כי התא יתפוצץ מאחר וקרוםשקרום התא לא עומד בלחצים מסוג זה, והתא לא יהיה פעיל. לכן, היתרון הוא מניעת התפוצצות התא. יתר על כן הגליקוגן משמש גם כמאגר אנרגיה לשם זמינות (לדוגמאלדוגמה, שמיש בהומיאוסטזיס של סוכר בדם, כאשר כמות הסוכר בדם נמוכה, ההורמון גלוקגון מופרש מהלבלב ומעודד את הגליקוגן להתפרק ולצאת אל מחוץ התא ובכך ריכוז הסוכר בדם נשמר).

פריסה אוסמוטית היפוטונית כזו ניתנת רק במצב בו המומסים מסיסים במים, לדוגמאלדוגמה חומר התשמורת הנפוץ בבעלי חיים הוא גליקוגן אשר הוא רב סוכר שאין מסיס במים, לכן הפריסה שלו לקויה לחלוטין. לעומת זאת, בכדי למנוע פריסה כזו על מנת למנוע כניסה אוסמוטית היפוטונית של מים אל התא, הדו-סוכר והחד-סוכר מסיסים במים ולכן יש להם תכונת מסיסות ופריסה ניכרת, ולכן יש לאוגרם בתור חומר תשמורת שימנע ממצב כזה לקרות.