חסידות באבוב – הבדלי גרסאות

לאחר פטירת רבי שלמה, בשנת [[ה'תרס"ה]] ([[1905]]), החל לכהן בנו, רבי '''[[בן ציון הלברשטאם]]'''. הוא עמד בראשות הישיבה שפתח אביו. בסוף חיי אביו החל לכהן ברבנות בבאבוב ולאחר פטירתו מילא את מקומו. לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] פתח מחדש את ישיבת באבוב, בשם "[[ישיבת עץ חיים (באבוב)|ישיבת עץ חיים]]", ועד ל[[מלחמת העולם השנייה]] נפתחו כ-40 סניפים של הישיבה בגליציה ובפולין{{הערה|בן ציון גאלדמאן, אהרן בן ציון בייגעל, "נר המערבי", תולדות רשת ישיבות באבוב בגליציה, הוצאת ישיבת באבוב נ"י, 1991 (בעמודים 14–15 מפורטות שמם של כמעט 40 ישיבות, ומצוין שהיו ישיבות נוספות)}}. הוא פעל לקרב את בני הנוער שהחלו להתרחק מהדת ובעקבות כך התרחבה החסידות והפכה לחסידות הגדולה ביותר ב[[גליציה המערבית]]. הוא פיתח את נושא הנגינה בחסידות, בשונה מהמקובל בחסידות צאנז<ref>והסביר שאינו חורג ממנהגי אבותיו כי בכל דור צריך לערוך מלחמה עם היצר הרע כפי כלי הלחימה דאז</ref>, והלחין ניגונים רבים. הוא המשיך בדרך הקנאית של חצרות גליציה, התנגד לציונות ולא הצטרף ל[[אגודת ישראל]]. רבי בן ציון נרצח בשואה.

החסידות בגליציה הייתה קנאית ושמרנית בלבוש. החסידים לבשו מכנסיים קצרים וגרביים ארוכים, שחורים בימות החול ולבנים בשבתות. לאחר המלחמה, מרבית החסידים היו מודרניים יחסית לחצרות אחרות, וחלקם לא לבשו כלל לבוש חסידי. במהלך השנים חזרה החסידות ללבוש החסידי, ובסוף ימיו של רבי שלמה חזרה לבישת הגרביים הלבנים וצעיף לבן בשבת ולבישת ה"[[קפוטה|רעזשוואלקע]]" (מעיל עליון מבד מבריק) בלילבשבת, שבתוכן לבישת שפענצע (אפודה לבנה). תחת האדמו"רים הנוכחיים החלו חלק גדול מהבחורים ללבוש מכנסיים קצרים וגרביים שחורים בשבתות.