הבלוז של שיקגו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 2:
'''הבלוז של שיקגו''' (או '''שיקגו בלוז''', נקרא גם לעיתים "בלוז אורבני") הוא תת-[[סוגה מוזיקלית|סוגה]] של מוזיקת ה[[בלוז]] שהתפח ב[[שיקגו]] ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] ו[[שנות ה-40 של המאה ה-20|ה-40]]. הבלוז של שיקגו, כמו ה[[דלתא בלוז]] ממנו התפתח מבוסס על [[בלוז 12 תיבות]] ב[[גיטרה]] ו[[מפוחית]], אלא ש[[כלי נגינה]] אלה זוכים ל[[מגבר|הגברה חשמלית]] ונוספים אליהם בדרך כלל [[פסנתר]] ו[[תופים]] ולעיתים גם [[סקסופון]], [[טרומבון]] ו[[חצוצרה]]. צורת הנגינה קשוחה ותחרותית, יחד עם פתיחות לביטוי אינדיבידואלי של הנגנים עליהם לשמור על מעמדם במהלך הנגינה באמצעות וירטואוזיות והחצנה של הכישרון. התמלילים ברובם בוטים, ציניים ומרירים יותר מהטקסטים ההומוריסטיים והדו-משמעיים של הדלתא בלוז.
 
הסגנון התפתח עקב [[ההגירה הגדולה (אפרו-אמריקאים אפריקאים)|ההגירה הגדולה]] של [[אפרו-אמריקאים]] מ[[דרום ארצות הברית]] לאורך [[מיסיסיפי (נהר)|נהר המיסיסיפי]] צפונה לערי התעשייה ובראשן שיקגו. למעצבי הצליל נחשבים [[וילי דיקסון]], [[מאדי ווטרס]] ו[[האולין' וולף]]. המוזיקה נוגנה במועדונים בפרברים הדרומיים של העיר וזכתה להפצה על ידי [[חברת תקליטים|חברות תקליטים]] כ"[[צ'ס רקורדס]]", "קוברה", "ויי-ג'יי" ו"אליגטור". ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]] הגיעה המזיקה ל[[אירופה]] והשפיעה על אמנים, בעיקר מ[[בריטניה]]. ב[[ארצות הברית]] השפיע הסגנון על יצירת ה[[רוק אנד רול]] באמצעות [[צ'אק ברי]] ו[[בו דידלי]].
 
תור הזהב של הבלוז של שיקגו החל ב-1947 ונמשך עד אמצע שנות ה-50 בלטו בו האמנים וילי דיקסון, [[מאדי ווטרס]], האולין' וולף, [[ממפיס סלים]], [[סאני בוי ויליאמסון]], [[ליטל וולטר]], [[אלמור ג'יימס]], [[ג'ון לי הוקר]], [[בילי בוי ארנולד]], [[ג'ימי ריד]] ואחרים.