|
|
|
מקורות ועיונים|מקום הוצאה=|מו"ל=מרכז מציל"ה|שנת הוצאה=2009|קישור=}}</ref>. לפי טענה זו, החלטה אשר מתקבלת באו"ם אינה הופכת בלתי-תקפה, גם אם הצדדים הנוגעים להחלטה אינם מוכנים לקבל אותה.
מאידך, מצדדי דוקטרינת ה-[[uti possidetis juris]] מאתגריםפוסלים את הלגיטימיות של החלטת החלוקה בטענה שהיא נטולת תוקף חוקי על פי החוק הבין-לאומי ולכן בגדר '[[אות מתה]]'. על פי העיקרון הרווח במשפט הבין-לאומי הפומבי הקובע, שמדינות 'יורשות' לכאורה, זכאיות ל[[ריבונות]] טריטוריאלית בשטח שיחפוף את הגבולות המנהליים שלהן טרם [[עצמאות]]ן, ישראל היא המדינה היחידה שנוצרה ('היורשת') בתחומי [[ארץ ישראל המערבית|ארץ ישראל המנדטרית]], שגבולותיה אושררו על ידי [[מנדט חבר הלאומים|ועדת המנדטים של חבר הלאומים]] ו[[ארצות הברית]], וזהותה תאמה את משימת הפיקדון הבין-לאומי - [[המנדט הבריטי]] על [[ארץ ישראל]] - הקמת [[הבית הלאומי]] לעם היהודי, ולכן לא יכולה הייתה להיות כל מדינה מתחרה אחרת להציג תביעה שגבולותיה הפנימיים של א"י המנדטורית ישמשו כגבולותיה.{{הערה|[[יוג'ין קנטרוביץ']], [http://mida.org.il/2014/06/16/קרים-החוק-הבינלאומי-והגדה-המערבית/ '''קרים, החוק הבינלאומי והגדה המערבית'''], אתר מידה, 16.6.2014}} ומכאן, החלטת החלוקה שחלקה את השטח שלא על פי הגבולות הפנימיים, שהכתיב כתב המנדט, איננה חוקית.
==נוסח==
|
