שונרא

{{תיבות שפה ומשתמש|תיבות שפה={{user_he}}{{user_en-5}}{{user_ja-3}}{{user_fr-2}}{{user_ar-2}}{{user_zh-1}} {{user_ot}}|תיבות משתמש={{משתמש פמיניסט}} {{משתמש סוציאל-דמוקרט}} {{משתמש צנזורה}} {{משתמש שמאל}} {{משתמש המאמין באחווה יהודית ערבית}} {{משתמש ליברטריאניזם}} {{משתמש מדינת כלל אזרחיה}} {{משתמש תרבות יפן}} {{משתמש נישואים אזרחיים}} {{משתמש פציפיסט}} {{משתמש ידידותי}} {{משתמש ויקיפד גאה}} {{משתמש תומך במדיניות לא אוכל לא שותה}} {{משתמש יד קשה}} {{משתמש נוטר}} {{משתמש השחתה}} {{משתמש חוסר יציבות}} {{משתמש שחמט}} {{משתמש ספרות}} {{משתמש נגד קולה}} {{משתמש קומיקס}} {{משתמש מגדל חתול}} }}

נולדתי ב-21.7.1991, אבל שונא שנאת מוות את מנהגיהם ההדוניסטים של בני גילי (הקמתי את אתר [yanshuf.tipo.co.il ינשוף] בטיפו. בחרתי דווקא את האתר הזה בשביל האירוניה המגוחכת שבדבר). כתבתי בנושא סיפור בן 31 דפי פוליו בשם "יום בחיי נכדי" (בהתחלה רציתי לקרוא לו "2050", מכיוון שהוא נכתב בהשראת ספרו של [[ג'ורג' אורוול]] [[1984 (ספר)|1984]]), המתעד יום בחיי נכדי העתידי בישראל של סוף 2050, ואת הצטרפותו למחתרת האבקת למיגור הקפיטליזם הקיצוני וההדוניזם הדוחה השורר במדינה. סיפור זה הוא אחד ממושאי גאוותי, אך אמי נבהלה ממנו ולא נתנה אישור לפרסמו, מכיוון שהוא כולל תיאורים גרפיים של אלימות קשה ויחסי מין בין בני 14 (כחלק מהמסר הפוליטי-חברתי, על-מנת להראות עד כמה איומה החברה בסיפור זה. מלבד זאת, אני הייתי בן 14.5 כשכתבתיו). בכלל, כתיבה היא התחום שכרגע הכי מושך אותי (בתקופות קודמות אלה היו ציור ומשחק). אני כותב כרגע סיפור בשם "כמרים ונזירים" הדן בנושא האלימות בבתי-הספר, אותו אני מתכוון לפרסם יחד עם "יום בחיי נכדי" וכמה סיפורי מחאה אחרים כספר אותו אמכור על-מנת להרויח כסף לנסיעתי העתידית לפולין; ואת הגרסה שלי לסרט [[מעבר ליער (סרט)|מעבר ליער]] (התערבתי עם אבי החורג שאני יכול לכתוב תסריט טוב מזה בו השתמשו בסרט אשר, לדעתי, היה ספוג בכל תחלאותיה של החברה האמריקאית החומרנית: דיבור סלנגי ומעצבן, הומור רדוד, סגידה למזון המהיר וכו'). עבודות שכבר סיימתי כוללות שירי [[האיקו]] רבים מספור (את רובם המכריע אני כותב ביפנית. את אלה בעברית אני כותב לעתים רחוקות, לעתים כברכה ליום-הולדת); תסריט לסרט בשם "חשבון נפש", בהשראת שני הפרקים האחרונים בסדרה [[ניאון ג'נסיס אוונגליון]], המציג חמש דמויות העוברות מעין ניתוח פסיכולוגי מעוות הכולל שאלות הנוגעות בנושא [[פילוסופיה אקזיסטנציונלית]]; שלושה מחזות ביפנית--הראשון נקרא "ליבו הבוכה של קושין" (攻神の泣いて心, Koushin no Naite Kokoro), המספר על צייד ראשים שבטעות דקר ילד במקום את מטרתו האמיתי בגלל החשיכה, נשבע לא להרוג, ונפגש ונהרג על-ידו בקרב לאחר 10 שנים (לא יצא גאוני במיוחד, עם המון שגיאות ביםנית), מחזה בשם "סיפורם של האחים" (兄弟物語, Kyoudai Monogatari) (שהוא, לדעתי, במידה מסוימת פריצת דרך בתיאטרון, מכיוון שאני עושה בו תוספת מעניינת, אותה אני לא אכתוב כאן מחשש להעתקה) המתעד את הסכסוך בין שני אחים הרוצים לרשת את השלטון ב[[האן]] (מעין תת-מדינה ביפן. שיטת החלוקה לתת-מדינות הפסיקה להיות בשימוש עם פרוץ [[רפורמת מייג'י]]) פיקצי ההולך וגובר, עד שלבסוף שניהם מתים בקרב חרבות (בחרטה עמוקה על מעשיהם) (חשבתי להציע את המחזה לשימוש במפגשים יהודים-ערבים כמשל לסכסוך היהודי-ערבי, אך עדיין לא הוצאתי תוכנית זו לפועל) (אני עובד כרגע על מחזה שלישי בשם פוקורו (ふくろう, Fukurou), מחזה מורכב מאוד שלא אפרטו כרגע); יצירות רבות המפורסמות בתאר GoGay.co.il (אני שונרא חושן); ועוד יצירות רבות מספור אשר שמורות אצלי. התקווה הגדולה ביותר שלי היא שלא אובד בתהום הנשייה, ולדעתי, הכתיבה תציל אותי מכך.

אני ידוע בקרב חבריי באהבתי הידועה לשפות, בעיקר יפנית, מנדרינית, עברית, ערבית וארמית. כשהייתי בכיתה ז', "חרשתי" פעם אחת על החומר שניתן לנו בערבית, ומאז אני המוביל בשכבה במקצוע (לא שזה מאתגר במיוחד; כמעט לאף-אחד אין עניין בתחום). יפנית ומנדרינית למדתי באינטרנט, ואני נהנה במיוחד לראות את הבעת התדהמה על פניהם של אנשים כאשר אני מספר להם על כך. צרפתית למדתי דרך ערכת לימוד של [[ברליץ]]. עברית אני יודע כשפת אם, ואני חושב שאני היחיד בשכבה שלי שביקש ללמוד לחמש יחידות לימוד בבגרות בלשון (למרות שבבית-הספר שלי זה בד"כ בלתי אפשרי. בסוף לא הרשו לי לעשות זאת).