כינוי מקור – הבדלי גרסאות

'''כינוי מקור''' הוא סוג של זכות [[קניין רוחני]], אשר מבוססת ב[[ישראל]] על חוק הגנת כינויי מקור וציונים [[גאוגרפיה|גאוגרפיים]]. חוק זה בא ליישם בארץ אמנה בינלאומית הנקראת "[[הסדר ליסבון]]" – הסדר ספציפי שנועד לתת [[מדינה|למדינות]] החתומות באמנה הגנה מוגברת לכינויים גאוגרפיים. כיום חתומות באמנה 20 מדינות: ([[צרפת]], מדינות שהיו בעבר קולוניות צרפתיות – [[אלג'יר]], [[האיטי]], [[צ'כיה]], [[איטליה]], [[פורטוגל]], [[מקסיקו]], [[קובה]]).

 

 

מבחינה עניינית, הסדר ליסבון חל על כינוי מקור אשר מוגדר בחוק – השם הגאוגרפי של ארץ, אזור או מקור, הכלול בשמו של מוצר, ובא ללמד שמקורו שם ושאיכותו או תכונותיו הן בעיקרן פרי אותה סביבה גאוגרפית, טבעה ואנשיה. באמנת פריז לא הייתה התייחסות והגדרה לכינוי מקור וציון המוצא. הסדר מדריד לא הגדיר מהו ציון המוצא ולא מסביר מה הכוונה בכך. הוא קבע כי ציון מדינה או חבל ארץ במדינה הוא מקום המוצא של מוצר מסוים. הסדר מדריד, וההתייחסות בו לציון מוצא, אינו דורש שלמוצר יהיו תכונות מיוחדות ו/או דרישות מיוחדות לאזור המוצא. הוראות הסדר מדריד מצאו ביטוי בפקודת סימני הסחורות, אשר התייחסה לציוני מוצא ולא לכינויי מקור, ולמעט שני חריגים, האיסור לפי פקודה זו מתייחס לגבי ציון מוצא כוזב, מצב שבו הציון עלול להטעות את הציבור בקשר למקור המוצא (החריגים הם ביחס לפרי הדר וביחס ליין).