מלחמת לפלנד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 23:
כבר בקיץ [[1943]] החל הפיקוד הגרמני העליון להכין תוכניות למקרה שפינלנד תחתום [[הסכם שלום]] נפרד עם [[ברית המועצות]]. הגרמנים תכננו להסיג את כוחותיהם צפונה על מנת להגן על מכרות ה[[ניקל]] בקרבת [[פטסאמו]] (אז [[עיר נמל]] בפינלנד לחוף [[ים ברנץ]], כיום פצ'נגה ב[[רוסיה]]). במהלך חורף [[1943]]–[[1944]] שיפרו הגרמנים את תשתית הכבישים שבין צפון [[נורווגיה]] לצפון פינלנד תוך שימוש נרחב בכוח אדם מבין [[שבוי מלחמה|שבויי המלחמה]] (רבים מהם נשבו ב[[דרום אירופה]] והיו עדיין במדי הקיץ שלהם, רבים גוועו), כמו כן הוקמו באזור מחסנים בהם נאגרה אספקה רבה. ולכן כאשר בספטמבר 1944 חתמה פינלנד הסכם שלום עם ברית המועצות היו הגרמנים מוכנים.
בעוד שכוחות הקרקע הגרמניים נסוגים צפונה, הצי הגרמני מיקש את מבואות הים לפינלנד וניסה לכבוש את האי הפיני "[[סורסארי]]" (Suursaari; בסופו של דבר הגיע לידי רוסיה ונקרא [[גוגלנד]] {{אנ|Gogland}}) שב[[המפרץ הפיני|מפרץ הפיני]] לפני שייפול בידיים סובייטיות, במבצע כושל המכונה "[[טאנה אוסט]]" (Tanne Ost, [[אשוח]] מזרח, על שם ריבוי ה[[טייגה]] שבאי ומיקומו המזרחי במפרץ פינלנד). על אף שקצינים מה[[וורמאכט]] והצבא הפיני ניסו לארגן נסיגה שקטה, פרצו קרבות בין כוחות גרמניים ופיניים אפילו לפני שנחתם הסכם השלום הפיני־סובייטי המקדים. הקרבות התחזקו כשהפינים ניסו לעמוד בדרישה הסובייטית שכל הכוחות הגרמניים יגורשו מפינלנד. הפינים הועמדו במצב דומה ל[[איטליה|איטלקים]] ול[[רומניה|רומנים]] שלאחר שנכנעו ל[[בעלות הברית]], נאלצו להילחם על מנת לשחרר את אדמותיהם משלטון הכוחות הגרמניים. משימתם של הפינים הסתבכה בשל הדרישה הסובייטית להשבית את רוב הצבא הפיני, אפילו בזמן המערכה נגד הגרמנים.
המפקד הפיני, גנרל [[היילמאר סילאסוואו]] שכוחותיו ניצחו את [[הצבא האדום]] ב[[קרב סואמוסאלמי]], הוביל את הפעילות כנגד הגרמנים. בין היתר הוא נעזר ב[[דיוויזיית השריון הפינית]]. באוקטובר ונובמבר 1944 גרש אותם מרוב השטח הצפוני של פינלנד. הכוחות הגרמניים בפיקודו של הגנרל [[לותר רנדוליץ]] הגיבו בהרס שטחים נרחבים בצפון פינלנד תוך שימוש בטקטיקה של [[אדמה חרוכה]]. יותר משני שלישים ממבני המגורים באזור זה נהרסו ובירת המחוז [[רובניימי]] נשרפה עד היסוד. בנוסף לאובדן הרכוש המוערך בשווה ערך ל-$300 מיליון דולר (של שנת 1945), כ-100,000 תושבים הפכו לפליטים, מצב שהחמיר את בעיית השיקום שלאחר המלחמה (לאחר המלחמה הורשע רנדוליץ ב[[פשע מלחמה|פשעי מלחמה]] ונידון ל-20 שנות מאסר). הכוחות הגרמניים האחרונים גורשו באפריל 1945.
| |||