הבדלים בין גרסאות בדף "קרב כיוס (201 לפנה"ס)"

מ
הוספת מראי מקומות
מ (בוט החלפות: $1חצים;)
מ (הוספת מראי מקומות)
אניות השייטת של אטאלוס חתרו במלוא כוחן אל האגף הימני (הקדמי) של פיליפוס, שהספיק בינתיים להתקרב אל פתח המצר. פיליפוס, שראה את הצי של אטאלוס שועט לעברו, אותת לאניות ששטו בעקבותיו לפנות ולעבור מטור עורפי לשורה חזיתית ולהתנגש באויבים חרטום-אל-חרטום. הוא עצמו ירד מאניית הדגל ופרש בלווית כמה ספינות קלות אל האיים במרכז המצר, ממתין לתוצאות הקרב.
 
אותה שעה נמצאו עדיין הרודים מרחק רב מהצי של פיליפוס, אך לאחר שגמאו את הדרך במהירות רבה, הצליחו להשיג את זנב הטור המקדוני. תאופיליסקוס (Theophiliskos), ה[[נאוארכוס]] הרודי, והאניות הרודיות הקדומניות תקפו תחילה את ספינות האויב בירכתיהן ושברו את משוטיהן האחוריים. שאר האניות המקדוניות באגף השמאלי (האחורי) חגו לאחור ונחלצו לעזרת אחיותיהן הנתונות במצוקה. כשהגיעו למקום ההתגוששות יתר אניות הרודים, או אז נערכו שני הצדדים "חרטום-אל-חרטום והתנגשו בעוז, כשהם מעודדים איש את רעהו בקריאות רמות ובתרועת חצוצרות".<ref>Polybius, 16.4.7</ref>
 
מכאן ואילך נחלקה המערכה לשני קרבות נפרדים ומרוחקים זה מזה: אגף ימין (הקדמי) של פיליפוס, בפיקוד הנאוארכוס דמוקרטס (Demokrates), נלחם בשייטת של אטאלוס, בעוד אגף שמאל (האחורי, שנחלץ לעזרת האניות המאספות) נלחם בשייטת הרודית.
[[פוליביוס]], ההיסטוריון היווני בן [[המאה ה-2 לפנה"ס]], שהוא המקור העיקרי לידיעותינו על הקרב, אינו מתאר בפרטים את הלחימה באגף הימני, אלא מונה ארבעה מקרים הראויים לציון מיוחד בשל נדירותם. מקורותיו היו רודיים, ועל כן נעדר יחס הולם בין דבריו המפורטים על לחימת הרודים לבין תיאורו הכללי את לחימת אניות אטאלוס ופיליפוס.
 
*אטאלוס תקף ראשון, וכל האניות ששטו סמוך לו החרו אחריו והסתערו גם הן. אנייתו, שגודלה אינו מוזכר אך נקראת "מלכותית", תקפה שמונה-חתרית מקדונית, נגחה בה "מהלומת ניגוח קטלנית מתחת למים" והצליחה להטביעה חרף הלחימה העזה של חיילי-הצי שעל סיפונה.<ref>שם, 16.3.2; ראוי לציין, כי מהלומות הניגוח לא הטביעו את האנייה המותקפת במובן הרגיל של המילה. מאחר שהאניות היו עשויות עץ ולא נשאו מטען כלשהו, הן התמלאו מים אך הוסיפו לצוף ולא שקעו למצולות. מטרת איל הניגוח לא הייתה לפעור חור בדופן האנייה, אלא לערער את אחיזת לוחות הדופן. הסדקים שניבעו בין הלוחות כתוצאה ממהלומת הניגוח די היה בהם לגרום לאנייה להתמלא מים ולסכן לא רק את חיי החיילים כבדי-החימוש שעל הסיפון, אלא בעיקר את אלו של החותרים שמתחתיו. לאחר הקרב היה נהוג לגרור את האניות "הטבועות", והיכולת לעשות זאת ללא הפרעה הייתה מסימניו של הצד המנצח.</ref> חרף הלחימה העזה של חיילי-הצי שעל סיפונה.
 
*אניית הדגל של פיליפוס, עשר-חתרית בפיקודו של הנאוארכוס דמוקראטס, נפלה לידי האויב באופן מוזר ובלתי צפוי. היא ניגחה המיוליה שחצתה את דרכה בעוצמה כה רבה, עד כי איל הניגוח נתקע במרכז הדופן, מתחת לשורת המלגזים העליונה. הניסיונות להיחלץ מההמיוליה המותקפת כשלו, ואניית הדגל, שההמיוליה תלויה על איל הניגוח שלה, נותרה משותקת תנועה וחסרת-אונים. שתי חמש-חתריות מציו של אטאלוס מיהרו לנצל את שעת הכושר, ניגחוה משני צדדיה והשמידו את האנייה על חיילי-הצי שבה. בין הנספים היה גם דמוקראטס עצמו.
*דיוניסודורוס (Dionysodoros), אחיו של דנוקראטס, שהיה גם הוא נאוארכוס בציו של אטאלוס, תקף בארבע-חתרית אניית אויב שגודלה לא מוזכר; הוא החטיא את מהלומת הניגוח, חלף קרוב מדי לדופן האויב, איבד את משוטיו הימניים ואף מגדלי הלחימה שלו נפלו המיימה. אנייתו הוקפה על ידי ספינות האויב והושמדה על צוותה, אולם הוא עצמו ושניים נוספים הצליחו להינצל בשחייה אל טריימיוליה, שנפנתה להושיט להם עזרה.
 
"המאבק בין האניות הרגילות של הצי (בתחילת הקרב) היה שקול", כותב פוליביוס, "משום שיתרון פיליפוס במספר הלמבוי שלו היווה משקל נגד לעדיפות אטאלוס באניות ספונות."<ref>שם, 16.4.1 .</ref> השימוש בספינות קלות בקרב ימי, אותו הנהיג פיליפוס, היה בגדר חידוש בלוחמה הימית של אותה תקופה. אניות המלחמה הסטנדרטיות באותה עת היו ארבע וחמש-חתריות, ספינות מלחמה כבדות ומגושמות-תנועה, שעיקר כוחן בלוחמת סיפונים. האניות היו חמושות ב[[איל-ניגוח]], אך מטרת ההתנגחות הייתה להיאחז באניית היריב ולהעביר את ההכרעה לחיילים הרבים שעל הסיפונים, אשר נלחמו בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. התפקיד שהועיד פיליפוס למאה וחמישים הלמבוי והפריסטיס שלו, היה לסכל את פעולתן של אניות האויב. הספינות קלות התמרון והתנועה נעו בזריזות הנה והנה, פירקו את מערך האויב, חיבלו במשוטי אניותיו כדי לשתק את תנועתן, או הפריעו להן לתמרן כדי לתקוף.
אניותיו של פיליפוס באגף הימני הוסיפו להתקדם תוך כדי לחימה לעבר פתח המצר, בהתאם לתוכניתו המקורית, אך לאחר זמן-מה גברה ידו של אטאלוס.
תיאורו של פוליביוס את הלחימה באגף השמאלי מזמן לנו עדות מפורטת ויחידה במינה של טקטיקת ה[[דייקפלוס]]. תנועת תקיפה זו נחשבה ליעילה ביותר בלוחמה הימית באותה תקופה, ובוצעה על ידי אניות מהירות תנועה ותמרון, הערוכות בשורה חזיתית. מטרת האניות התוקפות הייתה לפרוץ (diekplein) בעד שורת אניות האויב, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. לאחר מכן לחוג לאחור, ולהנחית מהלומות ניגוח קטלניות על האניות הפגועות וחסרות היכולת לנוע. הצי הרודי, שנמנה עם הטובים שבציי המלחמה בעת העתיקה, הצטיין בתמרוני ניגוח ולא בלוחמת סיפונים, ובקרב אל מול השייטת המקדונית השתמש כדרכו בטקטיקת הדייקפלוס. וכך מספר פוליביוס:
 
:"אלמלא פיזרו המקדונים את הלמבוי שלהם בין האניות הספונות, היה הקרב מוכרע על נקלה ותוך זמן קצר. אך אשר אמנם קרה, אותן ספינות סיכלו את פעולת הרודים בדרכים שונות. כשהתפרק מערך הקרב לאחר ההתנגחות הראשונה, התערבבו הכול זה בזה, ולכן לא יכלו (הרודים) לבצע דייקפלוס ואף לא לסובב את אניותיהם (לאחור), למעשה נבצר מהם לחלוטין להשתמש בטקטיקות בהן הצטיינו, משום שהלמבוי תקפו פעם את המשוטים - כדי להפריע לחותרים - פעם, כשחגו לאחור, את החרטום, ופעם את הירכתיים, כדי להפריע לקברניטים ולמשוטי (ההגה) שלהם. אולם בהתקפות חרטום-אל-חרטום השתמשו הרודים בתחבולה: הם השקיעו את חרטומי אניותיהם, וכך ספגו את מהלומות הניגוח מעל המים, בעוד מהלומותיהם שלהם הונחתו מתחת המים והסבו נזק חסר תקנה. ברם, הם השתמשו אופן זה של התקפה לעתים רחוקות בלבד, משום שנמנעו על פי רוב ממלחמת מגע (בין אנייה לאנייה), ממנה קשה להשתחרר, כי המקדונים שעל הסיפונים השיבו מלחמה עזה בקרבות מגע אלה. על פי רוב ביצעו דייקפלוס, שברו את משוטים אניות האויב והוציאו אותן מכלל שימוש, אחר כך חגו לאחור וניגחו פעם את ירכתיהן של אלה ופעם את דופנן של אלה; ובעוד אניות האויב סבות, תקפו והטביעו את חלקן וחיבלו בציודן של האחרות. ואמנם, על ידי אופן לחימה זה פגעו במספר רב של אניות אויב."<ref>שם, 16.4.8-15 .</ref>
 
פוליביוס מוסיף ומספר, כי את החלק המזהיר ביותר בקרב עם האגף השמאלי נטלו שלוש חמש-חתריות רודיות. אחת מהן, שהקברניט (הגאי) שלה היה אוטוליקוס (Autolykos) ועל סיפונה נמצא ניקוסטראטוס (Nikostratos), ניגחה אניית אויב, אלא שמעוצמת הניגוח או שמא מתמרון לקוי נעקר איל הניגוח ונשאר תקוע באנייה המקדונית. האנייה שנוגחה טבעה על אנשיה, מים החלו להציף את האנייה הרודית דרך הפרצה הפעורה בחרטומה, והיא הוקפה על ידי אניות האויב. אוטוליקוס ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, אך לבסוף הוא נפצע ונפל הימה במלוא כובד שריונו.