ה"א הידיעה – הבדלי גרסאות

ב[[דקדוק]] של השפה ה[[עברית]], '''ה״אה"א הידיעה''' או '''ה״אה"א היידוע''' היא האות [[ה]]' כאשר היא משמשת כתווית [[יידוע]] ל[[שם עצם]] או ל[[שם תואר]].

הוספת ה[[מורפמה]] התחילית הַ־ לפני שם עצם היא הדרך העיקרית לציין ששם העצם הוא מיודע, כלומר, שבהקשר שבו מדברים הוא מובחן מעצמים אחרים הדומים לו. למשל, במשפט "השולחן שלפנינו איננו סתם שולחן" מיודעת המילה הראשונה "השולחן" בה״אבה"א הידיעה, ומבחינה את השולחן שבו מדובר משאר השולחנות (הצורה "סתם שולחן" מציגה שימוש בתווית אי־יידוע, או תווית סיתום, שהיא היפוכה של תווית היידוע). דרכים נוספות ליידוע בעברית הן שימוש בשם עצם פרטי ("משה איננו ככל הילדים"), שימוש בכינוי קניין ("ביתי הוא היפה שבבתים") או שימוש בכינוי רומז ("ילד זה"). חלק מן הדרכים הללו מוציאות זו את זו, במובן זה שאי אפשר להשתמש בשתיים מהן בו־זמנית, למשל אי אפשר לצרף ה״אה"א הידיעה לשם עם כינוי קניין ("הביתי") או לשם עצם פרטי ("המשה", למעט חלק משמות המקומות: "הירקון", "האוורסט").

משערים שהשימוש בתווית יידוע הוא חדש יחסית בתולדות [[שפות שמיות|השפות השמיות]]. הראיה העיקרית לכך היא שתווית היידוע שונה משפה לשפה: למשל, בעברית מושג היידוע באמצעות התחילית הַ־, ב[[ערבית]] באמצעות התחילית ال־, ב[[ארמית]] באמצעות הסופית ־ָא, ואילו ב[[אכדית]] לא קיים כלל יידוע. לפיכך סבורים שב[[פרוטושמית]] לא היה קיים כלל יידוע. בתוך תולדות [[עברית מקראית|העברית המקראית]] עצמה מתברר שבלשון השירה המקראית, המשמרת סימנים רבים של קדמות, מועט מאוד השימוש בה״אבה"א היידוע לעומת לשון הפרוזה הרגילה (למשל, ב[[שירת הים]] "אמר אויב... אחלק שלל" - ולא "אמר האויב... אחלק השלל"), ועל פי זה משייכים החוקרים את הופעתה של ה״אה"א הידיעה בעברית ל[[תקופת בית ראשון]].

על פי ה[[דגש חזק|דגש החזק]] המופיע בדרך כלל ב[[עיצור]] שאחרי ה״אה"א הידיעה היו ששיערו שצורתה הקדומה היא הַלְ־ או הַנְ־, בדומה לערבית, אך כיום הנטייה היא שלא לקבל השערה זו ומייחסים את הדגש לצורך בשמירת התנועה מפני היחטפות.

הביטוי "בה״אבה"א הידיעה" משמש בעברית של ימינו כהמחשה להצטיינות מיוחדת, למשל "מילון זה הוא '''ה'''מילון בה״אבה"א הידיעה לשפה העברית".

העצם הספציפי שאליו רומזת ה״אה"א הידיעה תלוי לעיתים בסביבה שבה נמצא הדובר. הכינוי "הרב", ללא ציון של שם לאחריו, מרמז ל[[רב מובהק|רבו המובהק]] של הציבור שאליו משתייך הדובר. בציבורים מסוימים של הזרם הדתי לאומי "הרב" הוא [[הרב קוק]], ובציבורים [[חוג בריסק|מסוימים]] של הזרם החרדי זהו [[יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק|הרב סולובייצ'יק]]. באופן דומה, כאשר חייל ב[[פיקוד הצפון]] מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הצפון, וכאשר חייל ב[[פיקוד הדרום]] מדבר על "האלוף", כוונתו למפקד פיקוד הדרום.

ה״אה"א הידיעה שימשה בתחילה לשימוש דאיקטי – ככינוי רומז. שימוש זה נשתמר בצורות זמן אחדות כמו "היום", "השבוע" וכדומה שמשמעם היום הזה, השבוע הזה. מאוחר יותר קיבלה ה״אה"א הידיעה גם תפקיד [[אנאפורה|אנאפורי]] כמצביע לאחור. למשל במשפט "אכלתי תפוח, התפוח היה טעים". ה״אה"א הידיעה ממלאת תפקיד של הביטוי "הזה" או "ההוא". רק בשלב האחרון של ההתפתחות הפכה ה״אה"א הידיעה לתווית שמציאותה במשפט מחויבת: למשל במשפט הקודם, לא ניתן לומר "אכלתי תפוח, תפוח היה טעים" ללא ה״אה"א הידיעה. (תהליך דומה אירע גם ב[[שפות לטיניות|לשונות הלטיניות]], שבהן היידוע התפתח ממילות רמז ב[[לטינית]], שפה שבה לא היה יידוע).

משום שה״אשה"א הידיעה היא [[אותיות השימוש|אות שימוש]] המצטרפת לתחילתה של [[מילה (בלשנות)|מילה]] שלמה, הסרתה תשאיר מילה שלמה באותה משמעות ורק לא מיודעת. אך אם האות ה' הייתה חלק מהמילה עצמה ולא [[מוספית]] לא תישאר מילה שלמה לאחר הסרתה. לדוגמה - הסרת האות ה' במילה "הבלון" תשאיר מילה שלמה "בלון" ולכן מדובר בה״אבה"א הידיעה.

===ניקוד ה״אה"א הידיעה===

בצורתה היסודית מנוקדת ה״אה"א הידיעה בפתח ובעיצור שאחריה מופיע דגש. כאשר העיצור התוכף הוא אחד מן העיצורים א, ה, ח, ע, ר שאינם מקבלים דגש חזק, לא מופיע הדגש, ובמקום זאת משתנה במקרים מסוימים תנועת ה״אה"א הידיעה:

לדגש החזק שאחרי ה״אה"א הידיעה יש נטייה להישמט כשהוא בא באות שוואית, בעיקר באותיות י', מ', ל' ואחרות (הַיְלָדִים, הַמְדַבְּרִים, הַלְוִיִּם).

כאשר באה לפני ה״אה"א הידיעה אחת מ[[אותיות השימוש]] בכ"ל, נבלעת ה״אה"א הידיעה: בַּבַּיִת. היבלעות זו אינה מתרחשת ליד ו"ו החיבור: וְהַבַּיִת, מ"ם השימוש: מֵהַבַּיִת ושי"ן הזיקה: שֶהַבַּיִת.

טבלת סיכום לניקוד ה״אה"א הידיעה:

כל הכללים האלה נכונים בדרך כלל ב[[עברית מקראית]], אף כי גם בה יש להם חריגים. ב[[עברית ישראלית|עברית הישראלית]] המדוברת מוּבעת בדרך כלל ה״אה"א הידיעה בתנועת a גם כאשר לפי הכללים היא מנוקדת בסגול.

===ה״אה"א הידיעה בצירופים===

הכלל בעברית הקלאסית הוא שב[[צירוף שם]] שאיננו [[סמיכות]] הבא ביידוע, מצורפת ה״אה"א הידיעה לשני חלקי הצירוף, למשל "הבית הגדול", ולעומת זאת בצירוף סמיכות באה ה״אה"א הידיעה בסומך ולא בנסמך, למשל "בית האיש". אולם לשני חלקיו של כלל זה יש חריגים: בעיקר ב[[לשון חז"ל]] מצויים צירופי שם שאינם סמיכות המיודעים רק ברכיב השני, כמו "שער העליון" או "כנסת הגדולה", וכן מצויים במקרא צירופי סמיכות שבהם מיודע גם הנסמך, כמו "הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב" (שמות ל״טל"ט), "הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה" (ירמיהו ל"ב). ב[[עברית ישראלית|עברית הישראלית]] המדוברת יש נטייה ליידע את הסמיכות כולה בבת אחת, כגון "הבית־ספר". [[האקדמיה ללשון העברית]] מכירה במקרים מסוימים בכשרותה של צורה זו, והיא מתירה ליידע צירוף של פועל בצורת [[בינוני (דקדוק)|בינוני]] עם תיאור פועל בתחילת הצירוף: היושב־ראש, ה[[עורך־דין]].{{הערה|"צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.