דונמה

כת מוסלמית-שבתאית שחבריה מתגוררים בעיקר בטורקיה. "דונמה" (מבוטא דֶנְמֶה), שפירושו "מומרים", הוא שמם בפי הטורקים, ואילו הם קוראים לעצמם "מאמינים" (Mamina) או "חברים" (Haberim). היהודים קראו להם "מינים", ובאדריאנופול נודעו בכינוי "דגים קטנים" (Sezanicos).

מקורם של בני הדונמה הוא בבכמה מאות משפחות שבתאיות מהעיר סלוניקי שביוון שהתאסלמו בעקבות המרת דתו של משיח השקר שבתאי צבי לאיסלם. יריבהם טענו שהתאסלמותם נועדה למנוע את האשמתם בעבירות מוסר. במשך 250 שנה ישבו בני הקהילה בסלוניקי בשתי שכונות ייחודיות ותפסו עמדות חשובות בבנקאות ובמסחר.

הדונמה אסרה על בניה את החיתון הן עם המוסלמים והן עם היהודים. כשקמו בתוכה פלגים אידיאולוגיים שונים נמנעו חבריהם אף מנישואין עם בני הדונמה שאינם נמנים על הפלג שלהם עצמם. כתוצאה מכך, רבו בדונמה נישואי קרובים. עובדה זו לא השפיעה על הריבוי הטבעי הגבוה שלהם. באמצע המאה ה-18 כבר מנתה הכת כ-600 משפחות (שלושת אלפים נפש), ולאחר שנאלצה לעזוב את סלוניקי בעקבות גירוש הטורקים מיוון ב-1923, מנתה 13-15 אלף נפש. מספרם כיום אינו ידוע במדויק, והוא מוערך ב-15-20 אלף נפש.

כלפי חוץ נראו בני הדונמה כל השנים כמוסלמים לכל דבר. בינם לבין עצמם האמינו באדיקות בשבתאי צבי המשיח וקיימו בסתר מנהגים ותפילות משל עצמם. הם מחזיקים ב-18 עיקרי אמונה, חלקם מצוות ומנהגים הנטולים מהיהדות (כמו מילת הבנים ביום השמיני ואמירת תהילים מדי יום). לאחר עזיבת סלוניקי, כשהחלו חלק מסודות הכת לדלוף, נודע כי הם חוגגים את "חג הכבש" בכ"ב באדר. עיקרו של חג זה הוא סעודת ערב חגיגית של שתי משפחות, שבסיומה מכובים ההורות וקיום חילופי זוגות. הנולדים מיחסי מין אלה נחשבים בדונמה למקודשים. כמו כן ידוע על נוסחים שונים של תפילות בדונמה, בהן משתקפים ניגודים גדולים בין שתי תפיסות באשר למעמדו של שבתאי צבי, שחלק מהדונמה מתפללים אליו כאל אלוהות וחלק רואים בו משיח בשר ודם בלבד.

בעבר היו פילוגים בדונמה, בעיקר על רקע מחלוקות בשאלה מי הם יורשיו ונושאי משיחיותו של שבתאי צבי. כת אחת הייתה היעקוביים, שנקראו על שם מייסדה, יעקב קרידו (בטורקית שמו עבדאללה יעקוב), אחיה של יוכבד אשת שבתאי צבי ומי שלדעתם היה יורשו הרוחני. לפי מסורתם, מת קרידו בדרכו למכה כדי לקיים בה את מצוות החאג'. זהו הפלג הוותיק ביותר בכת. חבריו נהגו לגדל זקנים אך לגלח לחלוטין את שיער ראשם. הם נחשבים כקרובים מאוד לטורקים וחלקם משמשים כיום כפקידי ממשלה. עיסוקם המסורתי היה מכירת טבק וחבריה נחשבו לאמידים במיוחד.

כת שנייה היא ה"קאראקאשלאר" (בעלי הגבות השחורות) או ה"קוניוזוס". חבריה מאמינים בעותמאן באבא, גילגולו של שבתי צבי, ובברוך קוניו (הקרוי גם ברוכיה רוסו), נביא האמת של המשיח. הפילוג התרחש ב-1690, בעקבות הופעתו של הנביא ברוכיה. גם בני פלג זה מגדלים זקן, אך הם אינם מגלחים את שיער ראשם. בתפילותיהם הם מזכרים בנשימה אחת את שבתאי צבי ואת ברוכיה, שזכרו נתערבב במשך השנים עם זכר עותמאן באבא. רוב בכני ה"קאראקשאלאר" נחשבים אמידים, ובהם עורכי דין, בנקאים, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים נוספים. אחד ממנהיגי הכת, דרויש אפנדי, פעל בתקופתו של יעקב פרנק והוא שאחראי להנהגת שיתוף הנשים לכל בני הפלג, מנהג שאותו נימק בטקסטים מעורפלים מספר הזוהר ומספרות אחרת מתחום הקבלה. באמצע המאה ה-19 עמד בראש הפלג הזה אמברג'י, אדם פיסח ועוור, שניהל את עדתו ביד קשה וכונה "טימור לנג".

כת שלישית היא ה"קאקפאנג'ילאר" (בעלי המאזניים). היא נולדה מתוך פירוד ב"קארקאקאשלאר" אחרי מותו של עותמאן באבא בשנות ב-20 של המאה ה-18. כת זו רואה את עצמה כשיבה לשבתאות הצרופה והיא דוחה את משיחיותם של קרידו ושל עותמאן באבא כאחד. חברי פלג זה של הדונמה הם מגולחי זקן ואינם מגלחים את שיער ראשם. כיום הם מהווים חוג של משכילים, וביניהם אפשר למצוא מורים, רופאים, וטרינרים, מהנדסים ובעלי מקצועות חופשיים.

החל מסוף המאה ה-19 חרגו משכילי הדונמה מתחומה של הכת. חלקם פנו לפעילות ציבורית כלל-טורקית. חלק מהם היו פעילים בתנועת הבונים החופשיים בטורקיה. היו בהם שנטלו חלק במהפכת הטורקים הצעירים של 1908 ובהדחת הסולטן עבדול חמיד השני. היו אף שטענו כי מייסדה של טורקיה המודרנית, כמאל אתא טורק, הוא בן לאב שנמנה בעבר על בני הדונמה. לאחר הגירוש מיוון התיישבו מרבית בני הדונמה באיסטנבול, באיזמיר, באנקרה, בברוסה וב[[קוניה]. חלק מעניי הכת התפזרו בערים קטנות יותר. הפיזור הרחב הביא לידי משבר. חלק מהמאמינים - בעיקר מפלג היעקוביים - התבוללו ותהחתנו עם שכניהם. גם העיתונות הטורקית תקפה אותם בשל המסתורין האופף את אמונתם.