האספה המחוקקת ונפילת המלוכה הצרפתית – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Chaim20495 (שיחה | תרומות) |
Chaim20495 (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 56:
הצרפתים תיכננו לפלוש ל[[ארצות השפלה]], שאותן התכוונו לספח אחרי כן, משלוש נקודות בבת אחת. התנועה הראשונה גילתה את מצבו העלוב של הצבא. בפניקה, כוחותיו של הגנרל דילון נמלטו מפני האויב ברגע שנתקלו בו, ודילון, לאחר שנפצע בידי חייליו, נהרג על-ידי המון בלייל. כמו כן, הגנרל בירון נבלם בטרם הגיע לעיר [[מונס]] המצויה בסמוך לגבול. לה פאייט, כשנודע לו על הכשלון ההחלטי, הורה על הכוחות לסגת.
המבוכה שחלחלה המערכה הכושלת חשפה את החשדים ואת הקנאה הקיימים בצרפת. עם זאת, הכוחות האוסטריים בארצות השפלה היו חלשות מכדי לצאת למתקפה. פרוסיה, בכפוף לתנאי ההסכם ההגנתי בינה לאוסטריה, הכריזה על מלחמה נגד צרפת. התעכבה פעולה נרחבת בשל האינטרסים המתנגדים של שתי המדינות התוקפות לגבי [[פולין]]. בעוד ממשלת אוסטריה רצתה לשמר את שכנתה הלא פוגענית, פרוסיה העדיפה [חלוקת פולין]] נוספת ורצתה שטח פולני גדול. רק לאחר דיון ארוך, הוסכם כי פרוסיה תהיה חופשייה לפעול בפולין, ואוסטירה תוכל לדרוש פיצויים בשטחים שייכבשו בצרפת.
הרגיעה הקצרה נתנה לצרפת הזדמנות לשפר את הצבא. בינתיים בתחום הפוליטי, האספה המחוקקת אישרה שלוש הצהרות: האחת לגירוש הכומרים העקשנים, השנייה לדיכוי המשמר החוקתי של המלך, והשלישית להקמת מחנה צבאי קרוב לפריס. לואי הסכים להקריב את משמרו, אולם הטיל ווטו על ההצהרות האחרות. אחר כך, המלך פיטר כמה חברי ממשלו בתגובה למחאתם החריפה למעשיו. לואי המשיך לסרב להסכים להצהרות, והדבר גרם לשר המלחמה חסר האונים להתפטר מתפקידו ב[[יוני]] [[1792]]. היעקובינים ניסו לאלץ את לואי לאשר את ההצהרות ולפטר את שריו דרך הפחדה. ב-[[20 ביוני]] , המון מחומש פלש לתוך היכל האספה ולמגורי המלך ב[[ארמון הטווילרי]]. במשך כמה שעות חייהם של לואי ומארי אנטואנט עמדו בסכנה של ממש, אך באומץ פסיבי סירב המלך להתפשר עם המתפרעים.
כישלון המרי הזה עודד מגמת אהדה למלך. כעשרים אלף פריסאים חתמו על עצומה המביעה סימפטיה למלך. לה פאייט עצמו הגיע לפריס בתקווה לתמרץ את המפלגה הפרו-חוקתית, אך המלך והמלכה התעלמו מהצעות הסיוע שלו. הם אף פעם לא אהבי את לה פאייט ואת הפוילינט, ועכשיו העדיפו להפקיד את גורלם בידי אוסטריה הפולשת. הז'ירונדינים פנו למלך בפעם אחרונה בבקשה לפטר את שריו בתמורה להצלת המלוכה. סירובו לבקשתם איחד את כל השמאל במטרה להפיל את המלוכה.
==ה-10 באוגוסט==
מנהיגה הרוחני של התנועה החדשה היה [[ז'ורז' דנטון]], פרקליט צעיר שלא ישב בשתי האספות, אך שימש מנהיג מועדון רפובליקני גדול ואחז בנאמנותם של תושבי פריס. הפחד הגובר מפלישה על-ידי בעלות הברית עזרה לדנטון וחבריו בהשגת מטרתם. האספה הכריזה כי הייתה המדינה בסכנת נפילה. החלה נהירה עצומה של חיילים סדירים ומתנדבים לחזית המלחמה בצפון צרפת. באותו זמן, היעקובינים גייסו את כמה מהחיילים למטרתם, והמשמר הלאומי, שעד אז היה בורגני ברובו, נפתח למעמד הפועלים. החריף זעמם של הרפובליקנים כלפי המלך בעקבות הצהרתו של המפקד הפרוסי כי כוחותיו יחזירו את המלוכה לצרפת ויתקפו את פריס ואת אספה אם עוד יאוים המלך.
הוחלט לפעול נגד המלך ב-[[10 באוגוסט]]. בערב [[9 באוגוסט]], [[הקומונה הפריסאית]] המהפכנית השתלטה על ה"אוטל דה ויל", עיריית פריס, ומקודם בבוקר למחרת המורדים תקפו את הטוולירי. מכיוון שמטרותיהם של יעקובינים היו ידועות לכולם, ננקטו כמה אמצעים למגו את הארמון. מלבד קומץ השומרים המחומשים וכמה חיילי המשמר הלאומי, הוצבו בארמון כ-950 חיילי המשמר השוויצרי. תגבורת זו, עם זאת, לא הייתה מספיק עצומה כדי להכניע את המוני הרפובליקנים מלכתחילה. לואי השתכנע כי היה בטוח וחסין, ובהתאם לקח את משפחתו לנוח בהיכל האספה. בינתיים, חיילי המשמר הלאומי או התפזרו או התידדו עם התוקפים. המשמר השוויצרי החזיק מעמד, אך עקב התקדמות האויב שלח המלך פקודה למשמר להניח את הנשק ולסגת. רוב החיילים נורו למוות תוך כדי הנסיגה, ומאלה שנכנעו שישים נרצחו על-ידי ההמונים בדרך לאוטל דה ויל.
==המרד והמשבר החוקתי==
המלך והמלכה בילו שעות ארוכות לבד בעוד האספה המחוקקת דנה בגורלם. מעט יותר משליש החברים נוכחו, כמעט כולם יעקובינים. הם הצביעו להשעות את המלך מתפקידו ולכנס וועדה שתחבר חוקה חדשה. ועידה מבצעת נוצרה על-ידי השרים הקודמים ברבות דנטון.
כששמע על המרד בפריס, לה פאייט ניסה לשלוח את חייליו לבירה כדי להגן על החוקה הישנה, אך הם סירבו. הגנרל נאלץ לחצות את הגבול ולהיכנע לאוסטרים.
אבל הממשלה החדשה עמדה בסכנה חמורה. חסרו לה גם יסוד חוקי וגם אהדתו של העם.
| |||