אמנת ז'נבה הרביעית – הבדלי גרסאות

'''אמנת ז'נבה הרביעית 1949''', דנה בהגנה על [[אוכלוסייה אזרחית]] ב[[מלחמה]] בין מדינות או תחת [[תפיסה לוחמתיתכיבוש]]. על האוכלוסייה האזרחית, שחובה להגן עליה, נמנים כל מי שאינם משתתפים בלחימה (כולל [[אזרחות|אזרחים]], חיילים משני הצדדים שהניחו את נשקם, פצועים, חולים וכיוצא בזה). האמנה אומצה באוגוסט [[1949]] ונכנסה לתוקף באוקטובר [[1950]]. האמנה היא הרביעית מתוך ארבע אמנות המהוות יחד את [[אמנות ז'נבה]] שעוסקות בהתנהגות הראויה של אומות בזמן מלחמה. כיום יש 196 [[מדינה|מדינות]] שחתומות על אמנת ז'נבה.

במקרה של [[כיבוש]], היחסים בין הכוח הכובש לאוכלוסייה האזרחית משתנים. אין מדובר עוד ב[[מצב חירום]] זמני, שבו מתבצעת לוחמה, אלא במצב שגרתי ולעיתים אף מתמשך. לפיכך, המחויבות של הכוח הכובש כלפי האוכלוסייה האזרחית ורכושה גדלה, ועמה גדלה החובה לשמור על [[זכויות אדם|זכויות האדם]] שלה ולאפשר קיום אורח חיים שגרתי.

על הכוח הכובש מוטלת החובה להבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: [[הזכות לחיים]]; הזכות ל[[חופש התנועה]]; הזכות ל[[פרנסה]]; הזכות ל[[הזכות לדיור|דיור]]; [[זכות הקניין|הזכות לקניין]]; הזכות ל[[הליך הוגן]]; הזכות ל[[טיפול רפואי]]; הזכות לתכנון סביבתי; איסור על [[ענישה קולקטיבית]]; איסור על [[גירוש]] תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור על יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים.{{מקור|נושא=אמנות|נושא2=ישראל}}

לפי חלק מהמדינות ובכללם [[ישראל]] ו[[ארצות הברית]], אזרחים המשתתפים בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים. הם אינם נהנים מאותן זכויות של [[חייל]]ים במדים, המוגדרים תחת סטטוס של [[שבוי מלחמה|שבויי מלחמה]], אם הם נופלים בשבי. אנשים אלה צפויים לעמוד לדין לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם. עם זאת, לפי שני הפרוטוקולים של אמנות ז'נבה, שהתווספו כתיקונים לאמנות ב-[[1977]], גם ללוחמי [[גרילה]] וללוחמי חופש מגיעה הזכות להיחשב כשבויי מלחמה. פרוטוקולים אלה מחייבים רק את המדינות שחתמו עליהם.