4′33″ – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ קישורים פנימיים |
|||
שורה 12:
בשנת [[1951]] ביקר קייג' בחדר הקלטות ב[[אוניברסיטת הרווארד]]. חדר ההקלטות היה בנוי כך שקירותיו, רצפתו ותקרתו קולטים את כל הצלילים המושמעים בו, דבר שהביא לכך שלא נוצר בו שום [[הד]]. כמו כן, היה החדר אטום לחלוטין לקולות חיצוניים. קייג' נכנס לחדר תוך ציפייה לשמוע בו שקט מוחלט, אך בעדותו מאוחר יותר סיפר כי שמע בו שני צלילים - האחד ב[[תדירות]] גבוהה והשני בתדירות נמוכה. כששאל את [[טכנאי קול|טכנאי הקול]] לפשר הצלילים, הוסבר לו כי הצליל הגבוה הוא רעש הפעולה של [[מערכת העצבים]] שלו ואילו הצליל הנמוך הוא קולו של [[מחזור הדם]] שלו. אמיתותו של הסבר זה מוטלת בספק, אם כי במקרים בהם אדם לוקה ב[[טנטון]] הוא אכן עלול לשמוע צלילים דקים אשר מקורם במערכות פנימיות בגופו. כך או כך, העובדה שקייג' ציפה לשמוע שקט מוחלט בתוך חדר ההקלטות, אך חרף זאת הצליח עדיין לשמוע צלילים, הביאה אותו להבנה כי הצלילים קיימים בכל מקום ובכל זמן - גם בתוך השקט המוחלט כביכול. הבנה זו היא שהניעה אותו לכתוב את היצירה.
גורם נוסף שהשפיע על קייג' ביצירה מקורו ב[[אמנות חזותית]]. בשנת 1951 יצר ידידו של קייג', ה[[אמן (אמנות)|אמן]] [[רוברט ראושנברג]], סדרת [[ציור]]ים [[לבן|לבנים]]. הרעיון האמנותי שעמד מאחורי הציורים, שנוצרו על ידי צביעת [[קנבס]] ב[[צבע (חומר)|צבע]] ביתי לבן, הוא שהם משתנים לפי תנאי ה[[אור|תאורה]] בחדר בו הם מוצגים ומושפעים מה[[צל]] שמטיל עליהם הקהל הצופה בהם. יצירה זו השפיעה על קייג' ליצור יצירה מקבילה בעולם המוזיקה, שבה השקט מתפקד כבד הקנבס הלבן, ובו משתקפים צלילי ה[[מוזיקת אמביינט|אמביינט]] המשתנים - קולות הנגנים, הקהל, והסביבה החיצונית.
=== שימוש מוקדם ברעיון ===
| |||