הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yonidebot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: תאוריות; הייתה ; ארצות הברית; תל אביב; קריית;
שורה 59:
==הכלל בשיטות משפט זרות==
 
ניתן למצוא את הכלל במרבית המדינות הנוקטות בשיטת המשפט האנגלו-אמריקני. בארה"בבארצות הברית, למשל, משתמשות בכלל כל המדינות פרט לשלוש, כשההלכה בהן מושתתת גם היא על אותם פסקי דין אנגליים שהוזכרו. עם זאת, שלושת התנאים הנדרשים ב-Restatement הם שונים וכוללים את הדרישות הבאות:
# האירוע הינו מהסוג שבדרך כלל לא מתרחש בהיעדר רשלנות.
# הראיות שוללות אפשרות של אחריות של גורמים אחרים- כולל הנפגע עצמו. כלומר, אשם תורם של התובע ימנע ממנו מלהסתמך על הכלל.
שורה 70:
 
כאמור, הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" מעוגן בישראל בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
לסעיף שלושה יסודות, תנאים, שבהתמלאם עובר נטל הראיה אל הנתבע, להוכיח שלא היתההייתה התרשלות מצידו שבעטיה נגרם הנזק. אף על פי שמקורו של הכלל במשפט האנגלי, והוא אומץ בגרסאות אלו ואחרות בשיטות משפט רבות בעולם, הרי שגרסתו הישראלית והפירושים שניתנו לה בפסיקה, אלו גם יחד מקנים לכלל משמעות ייחודית במשפט הישראלי.
 
נסקור את יסודות (תנאיי) הכלל תוך סקירת ההתפתחות הפסיקתית הרלוונטית אליהם:
שורה 76:
===תנאי העדר הידיעה===
<blockquote style="border: 1px solid blue; padding: 2em;">
"...לתובע לא היתההייתה ידיעה או לא היתההייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק..."
</blockquote>
 
שורה 92:
===תנאי השליטה===
<blockquote style="border: 1px solid blue; padding: 2em;">
"...וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתההייתה שליטה מלאה עליו..."
</blockquote>
 
הרציונאלים ביסודו של תנאי השליטה הם שניים. הראשון - זיהויו של האחראי לתאונה במובן זה שלו היתההייתה היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשותה. במילים אחרות, תנאי השליטה הוא היסוד המרכזי מבין הנסיבות החיצוניות האופפות את הנזק, אשר בגינו ניתן להטיל אחריות לרשלנות דווקא על הנתבע. הרציונאל השני טמון בכך ששליטתו של הנתבע על הנכס המזיק, בזמן התרחשות הנזק, מעידה כי הסיבה להתרחשותו נתונה בידיעתו המיוחדת, ולכן מצדיקה העברת נטל הראיה אליו.
 
תנאי זה זכה במשך השנים לפרשנות מרחיבה. נקודת המוצא בפסיקה היתההייתה כי תנאי השליטה דורש כי בזמן התאונה תהיה לנתבע שליטה גמורה, במובן זה שאין לייחס למישהו אחר התערבות פעילה במהלך הדברים שיכולה היתההייתה לגרום או לתרום להתרחשותו של הנזק (שליטה בלעדית). ואולם, כבר בפסק הדין בעניין '''ג'יספן''' קבע השופט ברנזון כי השליטה על הרכוש אינה חייבת להיות רצופה ויחידה. ההרחבה המשמעותית של התנאי נעשתה בפסק הדין בעניין '''ישראליפט נ' הינדלי''', שם קבע השופט מצא כי "קיומה של שליטה צריך להיבחן על-פי היותו של הנתבע, לכאורה, בעל היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק" וזאת בין אם בשעת התאונה ובין אם בזמן יצירת הסיכון שהביא להתרחשותה (זמן ההתרשלות). כלומר, אין חובה שהשליטה תהיה רציפה או בלעדית. גישה דומה הוחלה בפסק הדין בעניין '''נעים''', בה קבע השופט וינוגרד כי בעל השליטה בחפץ הוא האדם אשר יש לו הסיכויים הממשיים ביותר כי רצונו שלו יכריע בנוגע למצבו של חפץ מסוים.
הגישה המרחיבה של התנאי יושמה לא רק לעניין אופי השליטה בנכס, אלא גם לעניין הגדרתו של הנכס. כך, נפסק לעניין פגיעה זיהומית, שנגרמה בבית חולים, כי יש תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו". לגבי תנאי השליטה נקבע כי הנזק אכן נגרם במקרה זה על ידי נכס, שלנתבע (ביה"ח) הייתה שליטה מלאה בו (מתקני בית החולים וכל הנכלל בו שהיה בהם כדי לגרום להתפרצות הזיהום). באשר לטענה שהגורם הישיר למחלה הינו חיידק ולא מתקן הנמצא בשליטתו של בית החולים קבע הנשיא שמגר שרק בידי ביה"ח יכול להימצא הסבר לגבי מה יכול להיות הקשר בין נכסיו לבין החיידק ולכן שיש לייחס לו את השליטה בגורם לנזק.
שורה 124:
 
<blockquote style="border: 1px solid blue; padding: 2em;">
נגרם נזק על ידי נכס שלנתבע היתההייתה שליטה מלאה עליו, ולא התבררו דיין נסיבות המקרה, ואולם נראה כי הנסיבות הכלליות של המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנזק נגרם על ידי הנכס בשל סיכון שיצר הנתבע בהתרשלותו, מאשר עם המסקנה כי לא התרשל, על הנתבע הראיה כי לא גרם לנזק בהתרשלותו; לעניין זה, אין נפקא מינה אם עילת התובענה נגד הנתבע היא בשל עוולת הרשלנות או בשל עוולה אחרת.
</blockquote>
 
שורה 137:
 
סדר התנאים שונה כך שתנאי השליטה בנכס, המופיע כתנאי השני בהוראה הקיימת עבר להיות התנאי הראשון ואילו תנאי אי הידיעה, הראשון כיום עבר להיות שני. כפי שמצוין בדברי ההסבר להצעת החוק, הדבר נעשה במטרה להדגיש את חשיבותו של תנאי השליטה על פני שני התנאים האחרים.
שינוי נוסף מוצע בנוסחו של תנאי אי הידיעה. הביטוי "לתובע לא היתההייתה ידיעה" הוחלף בביטוי: "ולא התבררו נסיבות המקרה". בכך אומצה הגישה שהובעה בדעת המיעוט של השופט לנדוי בעניין נוימן הנ"ל שהעיקר הוא מה שידוע לביהמ"ש בזמן הדיון המשפטי ולא מה שידוע לתובע בזמן האירוע.
שני שינויים משמעותיים נוספים מוצעים בנוסחו של התנאי השלישי. ראשית, נוסחו של התנאי כיום, הדורש עודף הסתברות לכך שהנתבע לא נקט בזהירות סבירה באופן כללי, שונה כך שבנוסח החדש הוא דורש שהנזק נגרם בעקבות סיכון שיצר המזיק בהתרשלותו. כלומר, הושם דגש על יצירת מצב מסוכן על ידי הנתבע שגרם לנזק ואין מסתפקים עוד בחוסר זהירות כללי שלו.
השינוי השני, הוא השימוש במילים "הנסיבות הכלליות של המקרה" שבהן צריך ביהמ"ש להתחשב בבואו להכריע בשאלת התנאי השלישי. על אף שנוסחו של הסעיף החדש וכך גם דברי ההסבר המצורפים להצעת החוק אינם מבהירים פירושו של ביטוי זה, נראה כי נוסח זה מאמץ את הגישה שהוצעה כבר בפס"ד '''שטרנברג''' ו'''סולן''' ובאופן רחב יותר בספרם של פורת ושטיין לפיה הכלל מאפשר לתובע להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבע על סמך ראיות סטטיסטיות גרידא.
שורה 145:
==הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בראי הגישה הכלכלית למשפט והביקורת עליה==
 
הגישה הכלכלית למשפט (מכונה גם 'הניתוח הכלכלי של המשפט'- [http://en.wikipedia.org/wiki/Law_and_economics Law and Economics]) הינה גישה ביקורתית אשר מבקשת לעשות שימוש בכלים מתחום הכלכלה (ליתר דיוק, [[מיקרו-כלכלה]]) על מנת לנתח תיאוריותתאוריות וכללים משפטיים.
הטענה העיקרית של הגישה הכלכלית היא שניתן לראות כללים משפטיים כמכשיר למיקסום העושר המצרפי. הגישה עוסקת הן בניתוח פוזיטיבי המתאר את ההשפעות הצפויות של כללים קיימים, והן ניתוח נורמטיבי המציג מדיניות משפטית מומלצת.
 
שורה 180:
*ע"א 135/51 '''פלדמן נ' שרייבר''', פ"ד ז 553.
*ע"א 635/74 '''יעקב מזי נ' "קוקה קולה" מרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ''', פ"ד לא(1) 242.
*ע"א 5425/97 '''עיריית קריתקריית מוצקין נ' נטליה דביר''', נג(3) 172.
*ע"א 323/89 '''פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות''', מה(2) 142.
*רע"א 682/06 '''מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ''' (לא פורסם).
שורה 193:
*יצחק אנגלרד, '''הכלל "הדבר מדבר בעדו" בדיני נזיקין RES IPSA LOQUITUR''' (ירושלים : מפעל השכפול, 1965).
*איתן ענבר, '''דיני נזיקין בראי ההלכה הפסוקה''' (כרמל, 2002).
*רון שפירא, '''ההגיון של RES IPSA LOQUITUR''' (הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל- אביב, 1989).