טיפול בהלם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מ בוט החלפות: תומאס; |
||
שורה 8:
שימושים רפואיים אחרים בטיפול בהלם היו על ידי [[פרצלסוס]] אשר גרם לפרכוסים שנגרמו מקמפור כדי לטפל בפסיכוזות במאה השש עשרה. הרופאים ג'ין לרוי (צרפת, 1745), רוברט וויט (לונדון, 1751) ולאונרד ילנד (לונדון, 1917), עשו שימוש במכות חשמל קלות (שאינן גורמות לפרכוסים) כדי לטפל במחלות עצבים, או היסטריה וכן בחולים הסובלים מהלם קרב.
עם התפתחות מדע הרפואה ועליית הסברים ביולוגיים ל[[מחלת נפש|מחלות הנפש]], בסוף המאה ה-19, גבר גם החיפוש אחר טיפולים ביולוגים. בתקופה הקצרה שבין שנות העשרים והשלושים של [[המאה העשרים]], פותחו מספר שיטות על ידי חוקרים אשר החלו לבצע ניסויים בטיפולי הלם. עקב מחסור בשיטות יעילות לטיפול במחלות נפש וכן כיוון שטיפולים בהלם גרמו לשינויים קיצוניים במטופלים מיד עם תום הטיפול, התפשטה השיטה של טיפול בהלם והפכה לאחת מן השיטות המקובלות יותר לטיפול במחלות נפש במחצית המאה העשרים. מאות אלפי מטופלים טופלו בהלם, כולל דמויות ציבוריות ידועות כמו הסופר [[ארנסט המינגווי]] (אשר התאבד ביריה לאחר שעבר טיפול בהלם חשמלי במרפאת מאיו), הסופרת ג'נט פריים, המשוררת [[סילביה פלאת']] (אף היא התאבדה), המשורר רוברט לוול, כוכב הרוק [[לו ריד]], השחקניות פרנסיס פרמר, [[ויויאן לי]], קלרה בו וג'ין טירני, הפסנתרן [[ולדימיר הורוביץ]] והפוליטיקאי [[
למרות שטיפול בהלם היה מקובל מאוד במחצית הראשונה של המאה העשרים, רוב שיטות הטיפול בהלם נחשבות היום לבלתי יעילות ומסוכנות לשימוש. טיפול בנזעי חשמל (הלם חשמלי) היא עדיין שיטת טיפול הנמצאת בשימוש עד היום במקרים קשים ביותר של מחלות נפש מסכנות חיים, או כרוניות, שלא הגיבו לטיפולים אחרים.
| |||