הבדלים בין גרסאות בדף "היונה והפרג"

נוספו 37 בתים ,  לפני 12 שנים
תיקון קישור לדף פירושונים
(תיקון קישור לדף פירושונים)
העיקר בספר אינו העלילה ואף לא הדמויות: לא הדמות המרכזית, פייטי, שהלך-רוחו המדוכדך מובא מכלי ראשון בלשון המספר, לא דריה, מושא האהבה, ואף לא הדמויות השוליות, שמעמדן הנורמלי בחברה מדגיש עוד יותר את חריגוּת המספר ומסביר מדוע התנהגותו המבוססת לכאורה על מניעים מוזרים מובילה לתוצאות הרות-אסון. העיקר בספר הנו תיאור-תיעוד פיוטי של השסע: השסע בין האוהבים, כאשר האחד בשל, עתיר-ניסיון, מריר ומתוסכל, והאחרת עודנה בְּאִבָּהּ, צופה בתקווה מהולה בדאגה אל העתיד הטמון ברחמה ומחכה לה בחיי העולם הזה; השסע בחברה, העוברת תהפוכות עם מותו של הדור הישן ועם השתנות אורחות-חייו של הדור החדש; השסע בטבע, הנתון תמיד לתנודות ולתמורות בעקבות התערבות האדם במתרחש בו. המתח הנובע מהטמעתם של היסודות המנוגדים זה בזה מוצא את ביטויו גם בתהום החוצצת בין הכמיהה לאהבה והנהייה אחרי היופי והתום לבין הייאוש והחרדה הנעוצים במודעוּת להסתברוּת הקלושה שהקשר בין השניים יצליח: בין דריה ופייטי יש לא רק פער גילים ניכר, אלא גם קרבה משפחתית רחוקה המונעת את אפשרות מימוש יחסיהם, מה גם שפייטי היה בעבר מאורס לקירסטי, אחותה הבכורה של אהובתו הנוכחית.
 
אחדוּת הקצוות ניכרת גם בזיקה שבין היופי והאכזריות ברומן: היופי מובע בלשון פיוטית, ברוך האוהבים ובעדינותם ובהתמזגות האדם בטבע; באכזריות לא כלולים דווקא השנאה או הקנאה, אלא בראש ובראשונה חרדת הנטישה והמחשבה הקמאית, שהאהובה נשארת לנֶצח ברשות האוהב עם מותה. אין בספר עדות בכתב להתאבדותו של פייטי, אולם סופה של דריה כמוהו בעקיפין כמותו באשר "כל איש הורג את שאהבה נפשו": גם ממנו עצמו נבצר עוד לראות את עיניה היפות אחרי שעצם אותן לתמיד. האובדן שהוא פועל יוצא של כל השסעים הכלולים בו שרוע על-פני הספר מראשיתו ועד סופו. האובדן ברומן האחרון של מוקה מורה על שסע נוסף ואחרון: על המרחק בין הצלחתו הספרותית של היוצר לבין כישלונו באהבה ובחיים. למקלעת האהבה הנואשת והחופש הבלתי-מושג מצטרפת בעל-כורחה גם [[אמת ושקר (פילוסופיה)|אמת]] מרה, אחת ויחידה: עקרונית כל יונה תמיד עלולה להתרחק ולעוף, אך ייעוד הפרג בעולם הזה הנו להצמיח פרחים.
 
על רקע הקשת הרבגונית של צבעי הנוף הפיני מצויר סיפור היונה והפרג בפשטות, בצניעות ובצמצום - צבעיו הם לובן היונה, אודם האהבה ושחור המוות. נראה שבנוסף לשלושת צבעי היסוד האלה נוכח בלי הרף גם הכחול: מי התהום של בִּצות לפלנד, מי המנוחות של אגמיה והמים השוצפים של אשדיה. בכל אלה משתקפים השמים ומשמעותם הדתית: בניגוד לתפקיד המטהר של ההטבלה ברומנים של [[אווה טיקה]] "[[שיבת הבן]]" ו"[[טבילת הדרקון]]", הרי ההטבלה שבראשית "היונה והפרג" ובסופו אינה טקס הכנסת היילוד שלא ייוולד לחברת בני-האדם, אלא טקס הפרידה של הגבר, הנקרע סופית מאהבתו, מאהובתו ומחייו, הנישאים עם המים הלאה, אולי בדומה לגורל [[נרקיסוס|נרקיס]] הטובע בדמותו, אולם גם בשונה ממנו, שהרי יופיו שלו נגלה לגבר רק מבעד לאהבת הזולת.