כלכלת הונג קונג – הבדלי גרסאות

|colspan="2" align="center" | '''כוח עבודה'''

|- bgcolor=#FFFFCC

|- bgcolor=#CCCC99

| '''שיעור אבטלה''' || 5.9 אחוז (2004)

'''כלכלת [[הונג קונג]]''' היא [[כלכלת שוק]] מודרנית, המבוססת על [[סחר בינלאומי]] ותעשיית שירותים ענפה. למרות גודלה הזעיר והיותה נתונה תחת שלטון זר, הפכה המושבה לשעבר שער ראשי לייבוא, ייצוא והשקעות עבור מחוז גואנגדונג ב[[סין]] וסין בכללה, ולמרכז סחר, בנקאות, ביטוח ותעבורה מרכזי במזרח אסיה.

 

 

במהלך העשורים האחרונים, ובמיוחד מאז תחילת שנות התשעים, מתאפיינת כלכלת הונג קונג במעבר הולך וגובר לשירותים פיננסיים ומכירות. היקף התרומה לתמ"ג מייצור, שהיה שווה בערכו לערך לזה של מכירות והשירותים קטן היום פי חמישה מכל אחד מהם בנפרד.

* '''מורשת שוק חופשי''': בניגוד ל"נמרים" ואריות אחרים במזרח אסיה, כמו יפן, דרום קוריאה, סינגפור או טאיוואן, בהונג קונג לא הייתה מורשת או מדיניות של פיתוח בהובלה של המדינה, המנוגדת לשוק חופשי. במקביל, הייתה מדיניות של מסים נמוכים, חוקי תעסוקה מתירניים, היעדר חוב ממשלתי וסחר חופשי כמעט לחלוטין.

* '''בידוד''': הונג קונג פעלה לאורך שנות החמישים והשישים, ובמידה מסוימת עד סוף שנות השבעים, במצב של בידוד כמעט מלא מסין העממית. אחרי האמברגו על הסחר שהוטל תחילה על ידי ארצות הברית בשנת [[1949]] ועל-ידי ה[[או"ם]] בשנת [[1951]] הצטמצם התיווך בסחר שיכלה הונג קונג להעניק לסין למינימום. לכך תרמה גם המדיניות בעלת המגמות האוטרקיות של סין העממית בשנות החמישים והשישים. אלו במשולב הביאו לכך שהונג קונג התקיימה לכל אורך התקופה הקריטית של תיעושה כמעט בבידוד מוחלט מסין, לבד מייבוא מזון ומים ממנה.

 

התוצאה, מנקודת מבטם של חסידי השוק החופשי, הייתה מפליאה. למרות מעורבות מזיקה של הממשלה, מנקודת מבטם, בעיקר בתחום הדיור, זינק התיעוש בהונג קונג במהירות עוצרת נשימה. התיעוש התמקד תחילה במוצרי טקסטיל, אך התגוון ופנה במהלך שנות השישים לביגוד, אלקטרוניקה, מוצרי פלסטיק, ועוד. ההצלחה של הונג קונג הייתה כה גדולה עד שבשורה של הסכמי סחר עם בריטניה הסכימה המושבה להטיל על עצמה מגבלות מרצון מחשש שבריטניה תנקוט צעדים פרוטקציוניסטים כדי להגן על מוצריה הנחותים מפני המתחרה החופשית יותר.

 

 

מקרה המבחן של הונג קונג מניב כמה מסקנות מעניינות, המפריכות במידת מה תפישות מקובלות. אחת הטענות הנפוצות נגד מדיניות של כלכלה חופשית (קפיטליסטית) היא הטיעון שמדיניות כזו מביאה למצב שבו ההון הולך ומתרכז במספר הולך ומתמעט של ידיים. הליכים של קונסולידציה ו"יתרון הגודל" נחשבים 'טבעיים' למשטר קפיטליסטי. הונג קונג מציבה דוגמה הפוכה. בשנת [[1955]], בימי בראשית של התיעוש, העסיקו 91 אחוז מכלל העסקים היצרניים במדינה פחות ממאה עובדים (כלומר, היו מפעלים קטנים). בשנת [[1975]], בשיאו של הליך התיעוש, מספר זה לא ירד אלא דווקא עלה ל-96.5 אחוז. בשנת [[2002]] מנו העסקים הקטנים 98 אחוז מכלל העסקים, וסיפקו עבודה ל-60 אחוז מכלל המועסקים בהונג קונג.