הביטלס – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה |
|||
שורה 30:
==היסטוריה של הלהקה==
===השנים המוקדמות (1955-1962)===
ב-[[1955]] הקים ג'ון לנון בבית ספרו עם חבריו את להקת "החוצבים" (The Quarrymen). שיתוף הפעולה בין ג'ון לנון לפול מקרטני החל בשנת [[1957]] כאשר שניהם נפגשו לראשונה ב[[6 ביולי]] באירוע בגן של כנסיית סיינט פיטר. להקת "החוצבים" הופיעה באותו האירוע. מקרטני הצטרף ללהקה והביא עמו מאוחר יותר גם את ג'ורג' האריסון. ב-[[1958]]
הלהקה החדשה כללה את לנון, מקרטני, האריסון, [[סטוארט סאטקליף]] ב[[גיטרה בס]] ו[[פיט בסט]] ב[[תופים]]. הלהקה יצאה למסע הופעות ב[[המבורג]], שם עזב סאטקליף לטובת קריירה בציור, ומקרטני החליף אותו בנגינת הבס. זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1962, נפטר סטוארט סאטקליף בגיל 21 מגידול ממאיר במוחו. סאטקליף לא זכה לראות את ההצלחה של הביטלס, אך זכה להכרה כאמן ותמונותיו מוצגות במוזיאונים שונים בבריטניה. חברי הלהקה חזרו ל[[ליברפול]], שם התבלטו בין הלהקות המקומיות בזכות הנסיון הרב שצברו בהאמבורג.
שורה 36:
[[בריאן אפשטיין]], איש עסקים [[יהודי]] מליברפול, הפך למנהל הלהקה. אפשטיין שמע על הלהקה לראשונה כשמספר מאזינים ביקשו לשמוע שירים של הלהקה בתחנת רדיו של משפחתו. אפשטיין ניסה להשיג לביטלס חוזה בחברת תקליטים ארצית. מבחן הבד הראשון שהשיג להם היה בחברת "דקה" ב-[[1 בינואר]] [[1962]]. מנהלי "דקה" דחו את הלהקה בטענה ש"להקות גיטרה הן בדרכן החוצה".
הביטלס חתמו לבסוף בחברת הבת הקטנה של [[EMI]], [[פרלופון]], בתחילת 1962. המפיק המוזיקלי [[ג'ורג' מרטין (מפיק)|ג'ורג' מרטין]], שבתחילה לא התרשם מן הלהקה, התאהב בהם כשפגש אותם. למרטין הייתה בעיה אחת, עם פיט בסט המתופף, ודרש להחליפו במתופף ההקלטות אנדי ווייט. הלהקה התנגדה והביאה להקלטות את המתופף רינגו סטאר, עימו התיידדו במועדוני המבורג, כאשר ניגן בלהקת הליווי של הזמר [[רורי סטורם]]. כך התגבש ההרכב הסופי של הלהקה.
ישנה שמועה, שהחלפתו של בסט לא נבעה בהכרח רק מרצונו של מרטין אלא גם מדרישתם של פול, ג'ון וג'ורג', שלא היו מרוצים מן העובדה שבסט, המתופף, נהנה מפופולריות רבה מהם בקרב המעריצים.
שורה 48:
באוקטובר [[1963]], הופיעו הביטלס לראשונה בתוכנית טלוויזיה בלונדון בשידור חי בטלוויזיה הבריטית בה צפו 15 מיליון איש. למחרת, יצאו כל עיתוני אנגליה בכותרות ענק ובתמונות שער של להקת הביטלס. כשהופיעו בסוף אותו החודש באנגליה חיכו 600 אנשים במשך 36 שעות כדי לקנות כרטיסים להופעה. כשנפתחה קופת הכרטיסים התמוטט המשרד מלחץ הקהל. תופעת ההערצה חסרת הפרופורציות הזו כונתה "ביטלמניה".
ב-[[9 בפברואר]] [[1964]], לאור התעניינות מצד חברת [[קפיטול]] ה[[אמריקאית]] ולאחר מסע יחצ"נות חסר תקדים בהיקפו ובתקציבו, הופיעו החיפושיות בתוכנית הטלוויזיה של [[אד סאליבן]], ויומיים לאחר מכן הופיעו לראשונה על במה ב[[ארצות הברית]], כשהם מעוררים התנפלות היסטרית, "ביטלמניה", בדומה לזו שעוררו קודם לכן ב[[בריטניה]]. אלפי אנשים
הופעתם בארצות הברית עוררה תעשייה שלמה של [[כרזות]], סטיקרים וחולצות, עליהם הכותרת "הביטלס באים", אשר נוצרה בן לילה כדי לקדם את בואם. 5,000 צעירים נלהבים חיכו
הביטלס הפכו, ב-1963 בתקופה של שלוש שנים, מלהקה אופנתית לשיגעון בינלאומי של ממש. הם הפכו לסמל, וכל דבר שעשו או אמרו זכה מייד לפרסום בעל היקף עצום בכלי התקשורת באנגלייה ובעולם. הממסד השמרני הכיר בהם, והיו שמועות על כך שאפילו משפחת המלוכה אוהבת את שיריהם. דמויותיהם הוצבו במוזיאון השעווה "[[מאדאם טוסו|מאדאם טוסו]]" (''Madame Tussauds'') ונכתב עליהם ערך ב[[אנציקלופדיה בריטניקה|אנציקלופדיית הבריטניקה]], דבר יוצא דופן עד אז בקרב אמנים פעילים.
שורה 56:
בשנת 1963, מתוך 52 שבועות בשנה, היו הביטלס במקום הראשון במצעד הפזמונים 37 שבועות. בשנת 1964, חמשת הראשונים במצעד הפזמונים השנתי האמריקאי היו שירים של הביטלס (מקום ראשון: ''Can't buy me Love'', השני ''Twist and Shout'' [בביצוע הכיסוי של הביטלס], השלישי ''She Loves You'', הרביעי ''I Want to Hold your Hand'', והחמישי ''All my Loving''), ובנוסף עליהם שבעה נוספים היו במאה הראשונים. באותה השנה הביטלס יצאו לסיבוב ההופעות העולמי הראשון שלהם, אשר כלל את סקנדינביה, הולנד, המזרח התיכון ואוסטרליה. ב-1965 הוכתרה להקת הביטלס כלהקה המצליחה ביותר בעולם.
בשנת 1965, בשיא הצלחתם, ערכו הביטלס מופע ענק באצטדיון שֵהַה (Shea Stadium) שבצפון קווין שבניו יורק בו היו 56,000 מושבים. ההופעה נחשבת לאגדית משום שמעולם קודם לכן אף להקה לא הופיעה באצטדיון. במפתיע, אנשים חיכו שעות לפתיחת הקופות, וכשנפתח המשרד הוא כמעט קרס, ונמכרו כל הכרטיסים במשך מספר שעות. הופעה זו היא
===שיא היצירה (1965-1967)===
שורה 68:
בשנת [[1966]] עורר לנון שערורייה כאשר טען כי הדת הנוצרית נמצאת במגמת שקיעה ואילו ה[[רוק'נרול]] יחיה לנצח, וכי כבר עכשיו החיפושיות פופולריות יותר מ[[ישו]]. אמירה זו הביאה לגל של מחאות והחרמות, בעיקר במדינות הדרום בארצות הברית.
הלהקה הופיעה בפעם האחרונה על במה בסן פרנסיסקו באוגוסט [[1966]].
באותו זמן יצאה הלקה להפסקה, ג'ון השתתף בסרט "איך ניצחתי את המלחמה"; רינגו נסע לחופשה בספרד; ג'ורג' נסע להודו ואילו פול כתב פסקול קלאסי לסרט '''"The Family Way"'''.
שורה 74:
כשנטל ההופעות מאחריהם, הסתגרו הביטלס באולפן, ביחד עם [[ג'ורג' מרטין (מפיק)|ג'ורג' מרטין]] ויצרו תקליטון שהדגים היטב את התפתחותם האישית האומנותית והטכנולוגית, ומבחינה היסטורית, תרם להתפתחות הקלטת המוזיקה המודרנית לדורותיה. התקליטון כלל את Strawberry Fields Forever (שדות תות לנצח) שנכתב על ידי לנון (אם כי גם מקרטני חתום עליו) והיה אבן דרך ביצירת ה[[רוק פסיכדלי|רוק פסיכדלי]] ואילו הצד השני כלל את Penny Lane בו שיכלל מקרטני את השילוב בין מוזיקה מודרנית למוזיקה קלאסית בהמשך לשיר הקודם שפירסמה הלהקה, [[Eleanor Rigby]]. מכיוון שחברי הלהקה לא יכלו לבחור איזה מהשירים טוב יותר, שניהם נבחרו להיות צד א' של התקליטון.
באותו הזמן
===ראשית הסוף (1967-1968)===
באמצע 1967, החלו שידורי הלוויין. את השידורים פתחו הלהקה עם שירם "All You Need Is Love" שנחשב לסמל של [[ילדי הפרחים]]. המנהל [[בריאן אפשטיין]], שחש מיותר אחרי תום עידן ההופעות של הביטלס, התאבד או מת בשוגג בשל נטילת מנת יתר של כדורי שינה ו[[משקה חריף|אלכוהול
השנים [[1968]] - [[1969]], שנות הדמדומים של הלהקה, אופיינו בפעולה כמעט עצמאית ונפרדת של כל אחד מחברי הלהקה. הפרידה שבדרך ניכרת באלבום הכפול "הביטלס" (המכונה "האלבום הלבן"), שבו בפעם הראשונה חברי הביטלס תיפקדו כנגני אולפן האחד של השני, ולא כשותפים פעילים ליצירה. כמה מהשירים אף הוקלטו כשירי סולו, כשרק אחד מחברי הביטלס נוכח בהקלטה. במהלך ההקלטות הייתה אווירה קשה ומתוחה בין חברי הביטלס. רינגו סטאר אף איים לעזוב את הלהקה בשלב מסוים, ונסע ל[[ארצות הברית]] באמצע ההקלטות. פול מקרטני החליף אותו בעמדת התופים בחלק מהשירים. באלבום נרשמה גם הפעם הראשונה בה הביטלס שיתפו מוזיקאי חיצוני בתהליך היצירה: [[אריק קלפטון]] התארח בשיר [[While My Guitar Gently Weeps]] עם הסולו המפורסם. באלבום אף היו מספר שירים שנחשבו לשירים החלשים של הביטלס, ואף היו קטעי מעבר קצרים. לראשונה, רינגו כתב שיר ללהקה, Don't Pass Me By.
שורה 102:
חברי הלהקה המשיכו בקריירות סולו. חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות אם כי חלוקת הרווחים מאלבומי הסולו שלהם נעשתה על פי החוזים הקבוצתיים שהיו בתוקף עד שנת [[1974]].
בשנת [[1973]] יצאו שני האוספים הרשמיים של הביטלס המקבצים את שיריהם המפורסמים-[[1962-1966]] ו[[1967-1970]]. כמו כן, במהלך שנות השבעים יצאו אוספים בלתי רשמיים לביטלס, ולרוב לכל אוסף היה נושא מיוחד (כגון שירי אהבה, שירי רוק כבדים, וכו').
<br>ב-[[8 בדצמבר]] [[1980]] נרצח לנון ליד ביתו ב[[ניו יורק]], על ידי מעריץ מטורף בשם מרק צ'פמן. היה זה שוק גדול לעולם כולו. פול כתב לזכרו את השיר
ב[[1994]] יצא האלבום [[Live At The BBC]], המקבץ הקלטות ישנות של הביטלס מתוך תוכניות הBBC בהן השתתפו. מרבית השירים באלבום כפול זה הם קאברים לשירי רוקנ'רול מפורסמים, אך ישנם גם כמה שירים מקוריים של הלהקה
בשנת [[1996]] יצאו שלושת אלבומי ה[[אנתולוגיה]] של הביטלס, הכוללים גרסאות שלא פורסמו לשירי הלהקה לצד שירים שלא פורסמו לעולם, ושני השירים של לנון שמקרטני, האריסון וסטאר עיבדו.
בשנת [[2000]] יצא האוסף "1", הכולל את 27 השירים של הביטלס שהגיעו למקום הראשון במצעדים.
שורה 113:
בשנת 2006 הוציאו חברי הביטלס הנותרים (מקרטני וסטאר) ביחד עם המפיק ג'ורג מרטין את התקליט "[[LOVE (אלבום)|LOVE]]" שכלל גרסאות מיוחדות לשירים הקלאסיים של הביטלס. השירים באלבום משלבים קטעים מכל מיני שירים- קטעי נגינה משיר אחד שולבו בשיר אחר, קולות רקע משיר אחד מופעים בשיר אחר. מפיקיו של האלבום הם ג'ורג' מרטין ובנו.
==השפעתם ההיסטורית על הפופ==
| |||