מפלגת המרכז הגרמנית – הבדלי גרסאות

מ
ארגון
אין תקציר עריכה
מ (ארגון)
 
מפלגת המרכז נוסדה ב-[[1870]] ב[[ברלין]]. בבחירות הראשונות ל[[רייכסטאג]] ב-[[1871]] זכתה מפלגת המרכז ל-18.6% מהקולות והייתה למפלגה השנייה בחוזקה בגרמניה. היות שעמדותיה היו מנוגדות לחלוטין לאלו של ה[[קאנצלר גרמניה|קאנצלר]] [[אוטו פון ביסמרק]], ישבה המפלגה ב[[אופוזיציה]]. בבחירות הבאות חיזקה מפלגת המרכז את כוחה וזכתה ל-28% מהקולות. עקב שינויים במדיניותו של ביסמרק התקרבה המפלגה בהדרגה ל[[ממשלה]], ולמרות שנשארה באופוזיציה עד לסוף [[מלחמת העולם הראשונה]] שיתפה פעולה עם הממשלה בנושאים רבים. בתקופת רפובליקת ויימאר הגבירה את כוחה, ישבה בכמה ממשלות ואף מינתה ארבעה קאנצלרים:
- *קונסטנטין פהרנבאך (Constantin Fehrenbach), בשנים 1921-1920;
- *יוזף וירת (Joseph Wirth), בשנים 1922-1921;
- *וילהלם מארקס (Wilhelm Marx), בשתי תקופות כהונה בשנים 1925-1923 ו-1928-1926;
- *והאחרון שבהם, היינריך ברינינג (Heinrich Brüning),אשר היה הקאנצלר האחרון שנהנה מתמיכה פרלמנטרית וכיהן בין השנים 1932-1930.
 
אחריו כיהן פראנץ פון פאפן (Franz von Papen), אשר נמנה על מנהיגי האגף הימני-לאומני של המפלגה וייצג אותה בבית הנבחרים של מדינת פרוסיה, אך הסכים לעמוד בראש קבינט נשיאותי ללא תמיכה פרלמנטרית בניגוד לרצון המפלגה. בשל כך פרש פון פאפן מן המפלגה זמן קצר לפני מינויו על ידי הנשיא, פאול פון הינדנבורג,ומפלגת המרכז מצידה הוציאה אותו רשמית משורותיה; לכן אין לראות בו קאנצלר מטעמה.
בכל שנות קיומה של הרפובליקה הוויימארית שימשה מפלגת המרכז כמפלגת ציר החיונית להקמת קואליציה והפתוחה לבריתות כמעט עם כל המפלגות האחרות בספקטרום הפוליטי. משום כך השתתפה כמעט בכל ממשלות הרפובליקה, הן ברמה הלאומית והן ברמת המדינות.
המפלגה התלבטה בין שלושה צירופים של בריתות קואליציוניות: