מפלגת המרכז הגרמנית – הבדלי גרסאות

ארגון
מ (ארגון)
(ארגון)
*והאחרון שבהם, היינריך ברינינג (Heinrich Brüning),אשר היה הקאנצלר האחרון שנהנה מתמיכה פרלמנטרית וכיהן בין השנים 1932-1930.
 
אחריו כיהן פראנץ פון פאפן (Franz von Papen), אשר נמנה על מנהיגי האגף הימני-לאומני של המפלגה וייצג אותה בבית הנבחרים של מדינת פרוסיה, אך הסכים לעמוד בראש קבינט נשיאותי ללא תמיכה פרלמנטרית בניגוד לרצון המפלגה. בשל כך פרש פון פאפן מן המפלגה זמן קצר לפני מינויו על ידי הנשיא, פאול פון הינדנבורג,ומפלגת המרכז מצידה הוציאה אותו רשמית משורותיה; לכן אין לראות בו קאנצלר מטעמה.
 
בכל שנות קיומה של הרפובליקה הוויימארית שימשה מפלגת המרכז כמפלגת ציר החיונית להקמת קואליציה והפתוחה לבריתות כמעט עם כל המפלגות האחרות בספקטרום הפוליטי. משום כך השתתפה כמעט בכל ממשלות הרפובליקה, הן ברמה הלאומית והן ברמת המדינות.
המפלגה התלבטה בין שלושה צירופים של בריתות קואליציוניות:
א. #קואליציה "ויימארית" שמאלית, עם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD)והמפלגה הדמוקרטית (DDP);
ב. #קואליציה "גדולה" של מפלגות הקואליציה הוויימארית עם מפלגת העם הגרמנית (DVP) הליברלית-ימנית-לאומנית, שהשלימה באי-רצון עם קיום הרפובליקה;
ג. #קואליציה "בורגנית" של מפלגות המרכז והימין - עם המפלגה הדמוקרטית, מפלגת העם הבאווארית
(BVP), מפלגת העם הגרמנית ומפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) שהתנגדה לקיום הרפובליקה ולמשטר הדמוקרטי.
ההתלבטות שיקפה גם את ההתרוצצות הפנימית בתוך מפלגת המרכז, ששאפה לאחד בתוכה את כל הציבור הקתולי בגרמניה מעבר לכל האינטרסים המעמדיים וכללה גם אגף שמאלי חזק של איגודים מקצועיים קתוליים מזה וגם אגף בורגני חזק של בעלי עסקים ותעשיינים קתוליים מזה. כמו כן לא יכלה המפלגה, למרות נטיותיה הימניות והלאומניות, לתמוך ללא הסתייגות בימין הלאומני האנטי-רפובליקני, משום שברובו המכריע הוא היה פרוטסטנטי מובהק ובחלקו אף אנטי-קתולי במסורת "מלחמת התרבות" של ביסמארק. לכן נטתה המפלגה לשתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים והדמוקרטים בפרוסיה, המדינה שכללה כשלוש חמישיות מאוכלוסיית הרייך, ואיפשרה את קיומה של קואליציית מרכז-שמאל "ויימארית" בתוכה לאורך כמעט כל ימי הרפובליקה. ברמה הלאומית, לעומת זאת, היא נטתה לשתף פעולה עם הימין או לשמש כאגף ימני אופוזיציוני-למחצה בממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים ולהגביל את חופש פעולתן. כך מצד אחד תרמה ליציבות הרפובליקה ומצד שני חיבלה בסיכוי להשגת יציבות כזו.
 
מפלגת המרכז נחשבה אדישה למדי לשאלה היהודית. בכמה חוגים בתוכה, בייחוד באירגוני האיכרים הקתוליים, רווחו נטיות אנטישמיות-עממיות, אך היא עצמה כמפלגה מעולם לא השתמשה במדיניות או בתעמולה אנטישמית. אחד ממנהיגי המפלגה, היינריך קרונה (Heinrich Krone), נמנה על מייסדי הליגה למלחמה באנטישמיות.
ההתלבטות שיקפה גם את ההתרוצצות הפנימית בתוך מפלגת המרכז, ששאפה לאחד בתוכה את כל הציבור הקתולי בגרמניה מעבר לכל האינטרסים המעמדיים וכללה גם אגף שמאלי חזק של איגודים מקצועיים קתוליים מזה וגם אגף בורגני חזק של בעלי עסקים ותעשיינים קתוליים מזה. כמו כן לא יכלה המפלגה, למרות נטיותיה הימניות והלאומניות, לתמוך ללא הסתייגות בימין הלאומני האנטי-רפובליקני, משום שברובו המכריע הוא היה פרוטסטנטי מובהק ובחלקו אף אנטי-קתולי במסורת "מלחמת התרבות" של ביסמארק. לכן נטתה המפלגה לשתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים והדמוקרטים בפרוסיה, המדינה שכללה כשלוש חמישיות מאוכלוסיית הרייך, ואיפשרה את קיומה של קואליציית מרכז-שמאל "ויימארית" בתוכה לאורך כמעט כל ימי הרפובליקה. ברמה הלאומית, לעומת זאת, היא נטתה לשתף פעולה עם הימין או לשמש כאגף ימני אופוזיציוני-למחצה בממשלות בראשות הסוציאל-דמוקרטים ולהגביל את חופש פעולתן. כך מצד אחד תרמה ליציבות הרפובליקה ומצד שני חיבלה בסיכוי להשגת יציבות כזו.
מפלגת המרכז סלדה ברובה מהיטלר ומן הנאצים אך עם עליית כוחם האלקטורלי טעתה לחשוב שתוכל לעשות אתם עיסקה קואליציונית כלשהי ולרסנם. כאשר מונה היטלר כקאנצלר בינואר 1933 הוא ניהל עמה משא ומתן קואליציוני למראית עין והטעה את מנהיגיה לחשוב שכוונותיו רציניות. המפלגה הצביעה בעד חוק ההסמכה ברייכסטאג, שהעניק למשלת היטלר סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, מתוך אמונה שבכך תציל את קיומה; אך היטלר הכריח אותה להתפזר, ומנהיג המפלגה, הכומר יוזף קאאס (Josef Kaas), נאלץ לברוח מגרמניה כדי להינצל ממאסר ובילה את כל שנות הרייך השלישי כגולה בוותיקן. הקאנצלר-לשעבר וירת, שנחשב נציג המגמה השמאלית במפלגה, ברח לשווייץ. מנהיג המפלגה במועצת המדינה של פרוסיה, קונרד אדנאואר - לעתיד הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה - אולץ על ידי הנאצים באלימות להתפטר מתפקידו כראש עיריית קלן. מנהיגים ופעילים רבים נוספים נאסרו, הודחו ממשרותיהם, נדחפו לגלות או נאלצו לפרוש לחיים פרטיים.
 
לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] נוסדה המפלגה מחדש. ראש הממשלה הראשון של [[נורדריין-וסטפאליה]], המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה, היה ממפלגת המרכז. מאז זכתה המפלגה להצלחות מקומיות בלבד ולכשלונות בבחירות הכלליות, כנראה כיוון שהתחרתה עם ה-[[פוליטיקה של גרמניה#מפלגות|CDU]] על אותו קהל הבוחרים. סניפה הראשי של המפלגה נמצא כיום ב[[עיר]] דורמאגן (Dormagen) הגובלת ב[[קלן]].
מפלגת המרכז נחשבה אדישה למדי לשאלה היהודית. בכמה חוגים בתוכה, בייחוד באירגוני האיכרים הקתוליים, רווחו נטיות אנטישמיות-עממיות, אך היא עצמה כמפלגה מעולם לא השתמשה במדיניות או בתעמולה אנטישמית. אחד ממנהיגי המפלגה, היינריך קרונה (Heinrich Krone), נמנה על מייסדי הליגה למלחמה באנטישמיות.
 
מפלגת המרכז סלדה ברובה מהיטלר ומן הנאצים אך עם עליית כוחם האלקטורלי טעתה לחשוב שתוכל לעשות אתם עיסקה קואליציונית כלשהי ולרסנם. כאשר מונה היטלר כקאנצלר בינואר 1933 הוא ניהל עמה משא ומתן קואליציוני למראית עין והטעה את מנהיגיה לחשוב שכוונותיו רציניות. המפלגה הצביעה בעד חוק ההסמכה ברייכסטאג, שהעניק למשלת היטלר סמכויות בלתי מוגבלות למעשה, מתוך אמונה שבכך תציל את קיומה; אך היטלר הכריח אותה להתפזר, ומנהיג המפלגה, הכומר יוזף קאאס (Josef Kaas), נאלץ לברוח מגרמניה כדי להינצל ממאסר ובילה את כל שנות הרייך השלישי כגולה בוותיקן. הקאנצלר-לשעבר וירת, שנחשב נציג המגמה השמאלית במפלגה, ברח לשווייץ. מנהיג המפלגה במועצת המדינה של פרוסיה, קונרד אדנאואר - לעתיד הקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה - אולץ על ידי הנאצים באלימות להתפטר מתפקידו כראש עיריית קלן. מנהיגים ופעילים רבים נוספים נאסרו, הודחו ממשרותיהם, נדחפו לגלות או נאלצו לפרוש לחיים פרטיים.
לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] נוסדה המפלגה מחדש. ראש הממשלה הראשון של [[נורדריין-וסטפאליה]], המדינה המאוכלסת ביותר בגרמניה, היה ממפלגת המרכז. מאז זכתה המפלגה להצלחות מקומיות בלבד ולכשלונות בבחירות הכלליות, כנראה כיוון שהתחרתה עם ה-[[פוליטיקה של גרמניה#מפלגות|CDU]] על אותו קהל הבוחרים. סניפה הראשי של המפלגה נמצא כיום ב[[עיר]] דורמאגן (Dormagen) הגובלת ב[[קלן]].
 
== קישורים חיצוניים ==