אינטגרציה (חינוך) – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
|||
שורה 29:
בתחילה יושמה הרפורמה על פי עקרון "ההתנגדות הקלה", כלומר, בישובים או בשכונות שלא הייתה בהן התנגדות ציבורית למהלך והאינטרס שלהם חייב מהלך זה. בשנים הראשונות הופעלה הרפורמה בעיקר ב[[עיירת פיתוח|עיירות הפיתוח]], שראו ביישומה הזדמנות לבסס את מערכת החינוך שלהן. [[שנות ה-80 של המאה ה-20|בשנות השמונים]], בייחוד במחצית השנייה שלהן, חל צמצום ניכר בקצב גידול יישום הרפורמה (פחות מ- 1% לשנה) אך בתחילת שנות התשעים חל גידול בקצב הפעלת הרפורמה ויישומה בערים, שעד אז התנגדו לה כדוגמת [[נתניה]], [[חולון]], [[בת-ים]] [[באר שבע]]. בשנים אלו האינטגרציה כבר לא הייתה עוד העניין המרכזי ביישום הרפורמה.
== '''היבטים משפטיים - מקומו של בית המשפט באכיפת האינטגרציה''' ==
ועיגונה הראשי והרשמי היה בבג"צ קרמר נ' עיריית ירושלים,<ref>בג"ץ '''קרמר נ' עיריית ירושלים''', פ"ד כה(1) 767</ref> בו עתרו הורים כנגד כוונת העירייה למנוע מהם לשלוח את ילדם לבית-ספר על פי בחירתם ולאלצם לשלחו לבית-ספר אינטגרטיבי. בית המשפט בפסק-דין זה עיגן לראשונה את הרפורמה באופן מלא ופסק דין מייסד זה קבע:
שורה 35:
''"טובתו ושלומו[של האזרח- א.ח.] כפופים לא פעם לטובת שלום הכלל, ולעיתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות וטובת הכלל... כך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים והחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ולשגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקידו בידי הפרט בלבד. ...הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי..."''
בית המשפט פרס את משנתו לעניין חשיבות קביעת בית המשפט בעניין גיבוי מדיניות הממשלה בעניין זה ואת תפקידו בה:
"''אנו מבינים כי עניינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים".''<ref>
▲"''אנו מבינים כי עניינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים".''<ref>שם, עמ' 769</ref>
וכן:
''"אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…" ''<ref>
כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת שנות התשעים מגבה בית המשפט העליון באופן כמעט אוטומטי את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך והודף את מבול העתירות שהורעפו עליו לאורך השנים<ref>לסקירה מקפת ראה דן גבתון, "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", '''עיוני משפט''' כח(2) (תשס"ה), , עמ' 498. כמו כן, סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, '''מגמות''' לו 185. כמו כן, ראו ישי בלנק, "ממלכתיות מבוזרת: שלטון מקומי, הפרדות ואי שוויון בחינוך הציבורי", '''עיוני משפט''' כח (תשס"ה)347, עמ' 384.</ref> מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים המעוניינים בחינוך שונה. התמיכה היתה כה גורפת, עד כי לקראת סוף שנות השמונים הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים והחילה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הועדה.<ref>בג"ץ 595/88 '''שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א''', פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. ביהמ"ש השתמש בתכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו. </ref> ▼
▲''"אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה ויעתר לבקשת העותרים ועל ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, עניינו של כל אזרח ואזרח…" ''<ref>שם, עמ' 784</ref>
▲כך לאורך השנים הבאות ועד לתחילת שנות התשעים מגבה בית המשפט העליון באופן כמעט אוטומטי את מדיניות הממשלה בדבר האינטגרציה בחינוך והודף את מבול העתירות שהורעפו עליו לאורך השנים<ref>לסקירה מקפת ראה דן גבתון, "בציפייה למזרחי נ' מחלקת החינוך של טופי-גן השרון (לא נידון): מבט משווה וביקורתי על עמדת בית המשפט העליון כלפי האינטגרציה בחינוך בישראל", '''עיוני משפט''' כח(2) (תשס"ה), , עמ' 498. כמו כן, סטיב גולדשטיין ואיתן לדרר, חופש הפרט בבחירת בית הספר מול שוויון ואינטגרציה: מגמות בפסיקתו של בית המשפט העליון, '''מגמות''' לו 185. כמו כן, ראו בלנק, "ממלכתיות מבוזרת", עמ' 384.</ref> מצד הורים, בעיקר ממעמד בינוני-גבוה שביקשו לחמוק ממדיניות האינטגרציה מסיבות שונות, ומצד מגוון ארגונים המעוניינים בחינוך שונה. התמיכה היתה כה גורפת, עד כי לקראת סוף שנות השמונים הרחיב בית המשפט את מסגרת הסמכות של הרשויות לאכוף אינטגרציה בחינוך אף מעבר לגבולותיה המקוריים והחילה במקרים מסוימים גם על בתי ספר יסודיים שכלל לא נכללו בדו"ח הועדה.<ref>בג"ץ 595/88 '''שולמן נ' מנהל המנהל לחינוך בעיריית ת"א''', פ"ד מב(3), 594. במקרה זה דובר בהורי ילדה שעתרו כנגד החלטת העירייה שלא לאפשר להם לשלוח ילדתם לבית-ספר יסודי מחוץ לאזור הרישום שלהם. ביהמ"ש השתמש בתכנית האינטגרציה כנימוק לשלילת זכותם זו. </ref>
מתחילת שנות התשעים, בעקבות התמורה שהתחוללה ביחסי הכוחות בין הרשויות המקומיות והשלטון המרכזי, ובעקבות השינוי הזוחל בחברה הישראלית<ref>[גדי טאוב], '''המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל''' (תל אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997)
(</ref> התרחשה תפנית בלתי צפויה<ref>דן גבתון, '''טופי-גן''', עמ' 498-499</ref> ומשמעותית בפסיקת בית המשפט העליון. נראה, כי בית המשפט שינה באופן משמעותי את גישתו בפוסקו בעתירות בעניין זכות הבחירה בחינוך ותכנית האינטגרציה. אם קודם לכן הפגין בית המשפט מחויבות בלתי מסוגיית למדיניות האינטגרטיבית של הממשלה, השתרשה התחושה כי בית המשפט עבר מהפך אידיאולוגי- מאז שנות התשעים סירב לתת תוקף להחלטות מנהליות של רשויות מקומיות ושל הממשלה האוכפות את האינטגרציה. השינוי האידיאולוגי לא היה מיידי ולא רציף, אולם היה עקבי בפסיקותיו כך שמבחינה אמפירית ניתן היה לראות את תהליך התחזקות המגמה.<ref>דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 499-504</ref> יש לציין כי בית המשפט העליון מעולם לא הפך את הלכת '''קרמר''', ותמיד מצא "תירוצים" להחרגת המקרה הספציפי המדובר מההלכה הכללית, או להצגת העניין הספציפי כאילו לא עסק באינטגרציה אלא בנושאים אחרים. מקובל לחשוב כי שינוי מדיניות זה נובע מהיות השלטון המרכזי הפכפך בעצמו. נראה כי לא מיוזמתו הפסיק בית המשפט העליון לאכוף את מדיניות האינטגרציה, אלא, נוכח מדיניותו ההפכפכה של משרד החינוך עצמו, לא נותרה לבית המשפט ברירה אלא להתיר חריגות משמעותיות ועקביות ממנה. הרי, כאמור בפרק המדבר על יחסי השלטון המרכזי מול הרשויות המקומיות, מאז אמצע שנות השמונים החל תהליך של ביזור בפועל של סמכויות השלטון לרשויות המקומיות, שנאלצו למצוא פתרונות יצירתיים לשמור על איזון תקציבי. פתרונות אלו באו לידי ביטוי גם בתחום החינוך וגרמו לחוסר שליטה (שלא לומר אנדרלמוסיה) ביישום מדיניות השילוב בין האוכלוסיות.
מעניין הדבר, שדווקא בבתי המשפט המחוזיים בישבם כבתי משפט לעניינים מנהליים, ניכרת מגמה שונה בפסיקה. עתירות רבות המוגשות לספם נדחות בנימוקי חשיבות האינטגרציה<ref>ראה עת"מ (י-ם) 304/01 '''שלם נ' עיריית ירושלים''' (לא פורסם, פס"ד מתאריך 14.02.02). כמו כן בש"א (ב"ש) 4567/02 '''בר נ' ראש עיריית אופקים''' (לא פורסם)- מתוך דן גבתון, '''טופי גן''', עמ' 504. עת"מ (י-ם) 1320/03 '''אלקלסי נ' עיריית ביתר עילית''' (לא פורסם, ניתן בתאריך:21.06.04), עת"מ (חי') 1334/05 '''אדות נ' משרדת החינוך''' (לא פורסם, ניתן ב23.10.05) עת"מ (חי') 1292/03 '''אפרת נ' תירוש''' (לא פורסם, ניתן בתאריך24.05.2004), עת"מ (י-ם) 241/06 '''האגודה לזכויות האזרח נ' משרד החינוך והתרבות''' (לא פורסם, ניתן בתאריך: 26.04.2006).</ref> וגיבוי מדיניות השלטון המקומי. אין זה ברור אם תופעה זו נוצרת כתוצאה מכך ששופטי בתי המשפט המחוזיים מרגישים מחויבים לפסוק לפי ההלכה המוצהרת של ביהמ"ש העליון (שהיתה ועדיין יישום תכנית האינטגרציה) או שעקב חוסר נכונותו של בית המשפט העליון לפסוק באופן גלוי ומוצהר על המדיניות הרצויה, ואולי חוסר יכולתו לעשות כן, מרגישים שופטי בתי המשפט המחוזיים חופשיים לפסוק על פי צו מצפונם וייתכן כי אנו עדים למחלוקת אידיאולוגית.
== הערות שוליים ==
| |||