משכילים מוקדמים – הבדלי גרסאות

 

האישים שפעלו בעולם ההשכלה המוקדמת באו מרקעים שונים. היו בהם תלמידי חכמים שבאו מהעולם הרבני והלמדני, שפנו לעיסוק בפילוסופיה, במתמטיקה ובמדעי הטבע, ובהם למשל רבי [[ישראל מזמושץ]] בעל "נזד הדמע", רבי [[ברוך משקלוב|ברוך שיק משקלוב]] שתרגם לבקשת ה[[גר"א]] את ספר "אוקלידס", רבי [[יהודה הלוי הורוביץ]] בעל "עמודי בית יהודה", האסטרונום [[רפאל לוי]] מהנובר, רבי [[שלמה חלמא]] בעל "מרכבת המשנה" ובתקופה מאוחרת מעט יותר ר' [[מנשה מאיליה]]. גם כמה מגדולי הדור ממש, ובהם למשל [[הגאון מווילנה]] ורבי [[יעקב עמדן]], היו בעלי גישה חיובית למדעים ולהשכלה, אך לא במידה שתאפשר לראות בהם משכילים מוקדמים של ממש. קבוצה נוספת היא של תלמידי חכמים שעסקו בדקדוק עברי, שאז העיסוק בו היה מועט מאוד אצל רוב הלומדים, ובהם ר' [[שלמה זלמן הנאו]], ר' [[שלמה דובנא]] ור' [[נפתלי הרץ וייזל]] הצעיר (בבגרותו היה חלק מן המשכילים המאורגנים). המשכילים המוקדמים שבאו מן העולם הרבני שאבו לרוב את השראתם מכתבי [[פילוסופיה יהודית|הפילוסופים היהודים]] ה[[רציונליזם|רציונליים]] של [[ימי הביניים]], ובראשם [[הרמב"ם]], ובדרך כלל לא ראו עצמם כמהפכנים, אלא כמי שבאים לתקן את סביבתם ולהשיבה אל הדרך המקורית והאמיתית של היהדות.

 

 

 

בסוף שנות השבעים של המאה השמונה-עשרה ובתחילת שנות השמונים חל המעבר מעולמם של המשכילים המוקדמים אל פעולות מאורגנות וממוסדות של תנועת ההשכלה. מעבר זה חל בעיקר בדמותם של חיבורים כתובים, ובהם [[הביאור]] של מנדלסון, "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל ובעיקר כתב העת "[[המאסף]]" שייסד וערך יצחק אייכל, וכן על ידי מוסדות כמו בית הספר "חינוך נערים" בברלין וחברות המשכילים בקניגסברג ובברלין. במזרח אירופה עוד נמשך עידן ההשכלה המוקדמת דור או שני דורות, עד שהגיעה גם לשם תנועת ההשכלה הממוסדת בדמותו של [[יצחק בר לוינזון]].

[[קטגוריה:משכילים מוקדמים|*]]

[[קטגוריה:תנועת ההשכלה היהודית]]