ציונות מדינית – הבדלי גרסאות

מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי ב[[גלות (יהדות)|גולה]], יש להבטיח את קיומו במדינה משלו . תנאי חשוב להצלחת המפעל הציוני הוא פעילות חינוכית לאומית אשר תשכנע את היהודים שאין סיכוי להמשך החיים בגולה וכי יש לעבור למדינה לאומית עצמאית .<BR> '''הציונות המדינית''' הייתה ניגוד לתנועת [[חובבי ציון|חיבת ציון]] ול[[ציונות מעשית|זרם המעשי]] שדגלו בעיקר בעבודה בא"י בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

 

קיימת מחלוקת עקרונית באשר לראשוני [[מבשרי הציונות]] המדינית. אין הכוונה לזרם בתוך התנועה הציונית, אלא לאידאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 בקהילות הפזורה של מגורשי ספרד ובבסיסה השאיפה ל[[עלייה]] יישוב ועבודה (להבדיל מהסתמכות על משטר [[החלוקה]]) בארץ ישראל מטעמים מדיניים ושפיות לאומית. הנרטיב הציוני המרכזי שעוצב על ידי יוצאי מזרח אירופה מתעלם ממשנתם המדינית ופעילותם הציונית של הרב ד"ר יהודה ביבאס ור' [[יהודה בן שלמה חי אלקלעי]] והגשמתה של משנה זו עם עליית תלמידיהם ל[[יפו]] בסמוך למחציתה הראשונה של המאה ה-19. לדידו של הזרם המרכזי של מכונני ההיסטוריה הלאומית, ניתן להתחיל ולספור את העליות המדיניות עם עליית חברי [[תנועת בילו]] (כ-12 שנה לפני היווסדה של תנועת בילו ברוסיה החיה ר' יהודה אלקלעי את דברי הנביא ישעיה כאשר קרא ליהודים "בני יעקב נלכו ונלכה") ב [[1882]] ואת הבסיס הרעיוני לעלייה זו במשנתם של [[פינסקר]] ואחרים מאמצע המאה ה-19.