מיזותאיזם

מיזותאיזם הנה "שנאה כלפי האל או האלים" (נגזרת מהביטוי היווני הקדום μισόθεος , תצריף של μίσος "שנאה" ו-θεός "אל"). במספר דתות הדוגלות בריבוי אלים רווחה האמונה כי ניתן להעניש את האלים עם הפסקת הסגידה להם. היו שטענו כי במיתולוגיה הנורדית, לדוגמה, מוזכרים לפרקים בני תמותה אשר, בשלב מסוים בחייהם, נמלאו תיעוב כלפי האמונה באל, ותחתיו שמו מבטחם ואמונתם בכוחם שלהם ובמעלותיהם האנושיות.

בדתות הדוגלות באל יחיד, הרגש המיזותאיסטי עולה לעתים בהקשרי בעיית הרוע. דוגמה לכך היא בחיבורו של גתה "פרומיתאוס", אשר חובר בשנות ה-70 של המאה ה-18, במקביל לביטוייו המודרניים הראשונים של האתאיזם. בהקשר זה יוזכר המונח דיסתאיזם (ביוונית δύσθεος, "בלתי אלוהי"), האמונה כי האל איננו טוב ואף במובנים מסוימים - מרושע. במערכות אמונה פוליתאיסטיות, אלים הנוקטים בתכסיסים ובתחבולות במגעיהם עם בני התמותה הנם בעלי טבע דיסתאיסטי. כך, אשו, אל תכסיסן מהמיתולוגיה היורובית, חולל בכוונה מלחמות וסכסוכים בין בני האדם למען הנאתו האישית, בציינו כי "יצירת שסעים היא הגדולה שבהנאותיי."

אולם, אלים פוליתאיסטיים משחר ההיסטוריה הדתית נתפסו כניטרליים בציר המוסרי, לעתים ללא מאפיינים של טוב ורע, לעתים עם שניהם. לפיכך, המונח דיסתאיזם משמש על פי רוב לתיאורו של האל היחיד שבמרכז האמונה המונותאיסטית. ההנחה כי האל המונותאיסטי איננו טוב באופן מוחלט, ואגב כך איננו שלם, הנה סתירה פנימית ביחס לאמונה זו.

מושגים

• מיזותאיזם מקביל במידת מה למונח היווני ἄθεος ("אתאוס") שמשמעו "דחיית האלים" או "נזנח על ידי האלים". השוני המהותי הוא, כי במיזותאיזם מובע רגש ממשי כלפי האל (שנאה), בעוד שבאתאיזם ישנה אמירה בנוגע לטבעו (הבלתי קיים). היו שראו במונח בבחינת נקיטת עמדה הומניסטית אמיצה כנגד הכוחות השולטים ביקום.
• דיסתאיזם הנה האמונה כי אלוהים קיים, אולם איננו טוב באופן מוחלט ואף עשוי להיות מרושע. המונח ההפוך הנו יותאיזם, האמונה כי האל קיים והנו טוב באופן מוחלט. בניגוד למיזותאיזם, ייחוס תכונות שליליות למוסריותו של האל אינו מעיד בהכרח על קיומה של שנאה כלפיו.
• מלתאיזם הנו פיתוח מודרני של החשיבה המיזותאיסטית, ובבסיסה הרעיון כי האלוהים איננו אחראי לבריאת העולם, כי אם דווקא להשמדתו. לפי תפיסה זו, גם אם האל התנ"כי אכן קיים, אין הוא ראוי לסגידה נוכח חוסר המוסריות שבמעשיו.
• אנטיתאיזם - ניגוד מוחלט לתאיזם, כלומר, ההתנגדות לעצם האמונה באל ולא לאל עצמו. אנטיתאיזם, על פי הגדרה זו, אינה מהווה אמונה בפני עצמה.
• דואליזם, בתצורות מסוימות, גורס כי היישות אליה סוגדים בני התמותה בעולמנו הנה למעשה מתחזה מרושע. לפי תפיסה זו, האל הטוב והמטיב קיים מחוץ לעולם זה. הגנוסטים מאמינים כי האל המופיע בתנ"ך ובברית החדשה הנו למעשה בורא מרושע אשר חוצץ בין המאמינים לבין ישות אלוהית קדושה וטהורה יותר.שלא ברור מדוע האל הנשגב אינו האחראי למעשה הבריאה, או מדוע הוא מתיר למתחזה המרושע להמשיך ולפעול בעולם. מרקיוניסטים טענו, באופן דומה, טענות מאלתאיסטיות בבסיסן, המציגות את האל התנ"כי כשד מרושע, זועם ואלים המפיק עונג מלמחות את האנושות מעל פני האדמה.
• שטניזם, כפי שהוא מיוצג על ידי כת השטן, איננה דוגלת בסגידה לשטן כישות קיימת, כי אם במרד כנגד האל הגלוי. כדבריו של אנטון שאנדור לאוויי, מייסד הכת, "הטענה שהאל דואג לשתויים ולשוטים אינה מדויקת. למען האמת, הוא כלל לא מודע לקיומם. זוהי הסיבה שדברים רעים קורים לאנשים אלו. לכן אני מניח כי אלוהים הוא אידיוט, אשר דואג דווקא למי שאינו זקוק ל"טיפולו" המפוקפק: הרגישים, הצדיקים, העשירים, המוכשרים, המחוננים. הם הפרפרים שאת כנפיהם האל תולש. צריך להיות מישהו מיוחד כדי שהוא יקלל אותך."

תאודיסיה (בעיית הרשע)

החשיבה הדיסטאיסטית עולה בעיקרן מבעיית הרשע - השאלה מדוע האל, הנמצא בכל ומטיב עם הכל, יאפשר לרשע להתקיים בעולם. בראייה הדיסטאיסטית אין סתירה בין קיומו של הרשע בעולם לבין המשך האמונה באל: למעשה, התשובה הדיסטאיסטית (לפיה האל איננו טוב באופן מוחלט) עשויה להיתפס, לכשעצמה, כפשרה לבעיית הרשע.

מסקנה זו מהווה בסיס לדילמת אותיפרון, הגורסת כי המוסר (הטוב והרע) קיים בנפרד מאלוהים כפי שהוא מוצג בדתות המונותאיסטיות. היסטורית, מושג ה-"הטוב האבסולוטי" נגזר מהאל וממעשיו. במובן זה, התשובה הדיסטאיסטית מנוגדת באופן קיצוני לאחד מעיקרי האמונה המונותאיסטית: ההנחה שהטוב המוחלט גלום באל.

ארתור שופנהאואר כתב "לא יתכן שהעולם נוצר על ידי ישות מלאת אהבה, כי אם על ידי שטן שברא יצורים רק כדי להנות ממראה סבלם." בדומה לכך, מבקריה של תפיסת הפרדסטינציה שגיבש קלווין טענו כי הלה כשל בנסיונותיו להימנע מלתאר את האל כ"אבי הרשע".

החשיבה התאולוגית שהתפתחה בעקבות שואת יהודי אירופה, ובמיוחד בתפיסה היהודית, מוקדת בחלקה לחשיבה מחדש אודות מוסריותו של האל. תאולוגים יהודיים מודרניים טענו כי לאלוהים יכולת להתערב ולהשפיע באופן מכריע בכל רגע כדי לשפר את מהלך ההיסטוריה, ואולם הוא בוחר שלא לנצל יכולת זו. כך, למרות היותו ריבון העולמים ואולי דווקא בשל כך, האל אשם לעד בשורת עבירות, החל מהזנחת חסרי ישע וכלה ברצח המונים.

פאול ארדש, מתמטיקאי הונגרי מפורסם, התייחס לאלוהים בתור "הפאשיסט העליון", אשר נוהג להסתיר דברים מבני האדם - החל מארנקים וגרביים וכלה בנשגבות שבהוכחות המתמטיות.

רשע אלוהי בכתבי הקודש

ישנן מספר דוגמאות בכתובים המעלות שאלות דיסתאיסטיות בדבר אופיו של האל. לעתים, דוגמאות אלה מצוטטות כנימוקים לביסוס האתאיזם. דוגמה בולטת היא ספר איוב, אבן בוחן קלאסית לבעיית הרשע - דיון גלוי ומודע בשאלות דיסטאיסטיות.

תומאס פיין כתב ב"עידן ההיגיון" כי "כל אימת שאנו קוראים את הסיפורים המזעזעים ... הממלאים את ספרי התנ"ך, מוטב שנכנה את הכתובים כדבר השד ולא כדבר האל." השקפתו של פיין, יש לומר, הייתה מנוגדת לעצם האמונה באל ולא כנגד האל עצמו.

התנ"ך

• אדם וחוה, בראשית ב' ט"ו - אלוהים טומן מלכודת לאדם וחוה בגן העדן.
• מגדל בבל, בראשית י"א' א' - אלוהים מעניש בקנאתו את האנושות לאחר שבני האדם ניסו להצליח בכוחם שלהם.
• הקשחת לב פרעה במהלך נסיונותיו של משה רבנו לשחרר את עם ישראל מעבדות במצרים: האל מתערב ישירות ברצונו החופשי של פרעה וגורם לו להתנהג באופן שייגרום לו להיענש מאוחר יותר.
• דברים ז': א'-ו', ט':י"ז-י"ח, אלוהים קורא לגילויי אכזריות כלפי הכנענים ואף להשמדתם.
• בספר איוב אלוהים מתווכח עם השטן וגורם בעקיפין לאדם צדיק לסבול.
• דברים ה':ח'-י' - אלוהים מתוודה מפורשות אודות קנאתו ומעניש ילדים תמימים בגין חטאי אבותיהם.

הברית החדשה

כתבי הקודש הנוצריים המאוגדים בברית החדשה כוללים התייחסות לאל מרושע, ובמיוחד ל"נסיך העולם" (יוחנן, י"ד: ל'), או "אלוהי העולם הזה" (השניה אל הקורינתים, ד': ד'), אשר "עיוור בהם מחשבותיהם".

התאולוגיה הנוצרית המודרנית רואה בפסוקים אלה התייחסות לשטן, אולם הגנוסטיים והמרקיוניסטים סבורים שמדובר בהתייחסות לאל היהודי יהוה עצמו, כאשר ישוע מורד, לכאורה, כנגדו. קבוצות דואליסטיות אלה החזיקו, כאמור, ברעיון לפיו קיים אל טוב יותר מחוץ לעולם זה, וכי האל הנוכחי הנו מתחזה מרושע.

אף שהאל המתואר בברית החדשה נתפס כנוקשה פחות מזה המוצג בתנ"ך, ישנן מספר דוגמאות העומדות בסתירה לרעיון זה:

• מעשי השליחים, ה':א-י"א - חנניה ורעייתו שפירה מושמדים על ידי האל בגין טענת שווא שתרמו לכנסיה אף שלא עשו כן.
• אל הרומאים, ט': פאולוס מפרט (ט':ט'-י"ג') כיצד גורלם של יעקב ועשיו נקבע מראש על ידי אלוהים לפני שביצעו כל מעשה (טוב או רע), ומסיק (ט': י"ד-י"ח) כי גאולת נשמתו של האדם - או ענישתה בגיהנום - אינן נקבעות על בסיס רצונו או מעשיו, כי אם על פי רצון האל. לדבריו (ט':כ-כ"ב) - האל רשאי לברוא אנשים מרושעים למטרותיו הוא, ובפרט - המחשת זעמו ועוצמתו כאשר הוא מביא להשמדתם.
• חזון יוחנן, כ"ב:ח' - האל מאיים על מי שאינם מאמינים בו בעונש נצחי (השלכה לאגם גופרית בוער)

מיזותאיזם בספרות ובאמנות

ביטויים מיזותאיסטיים ו/או דיסתאיסטיים שזורים בתולדות הספרות והאמנות. דוגמאות בולטות הן "פרומיתאוס" של של גתה ועבודותיו של המרקיז דה סאד.

• גן העדן האבוד של ג'ון מילטון מצוטט לעתים קרובות כהצדקת המרד שהוביל השטן כנגד האל, בטענה שאם עליונותו של האל מוצדקת בשימוש בכוח בלבד, הרי שהשטן רשאי למרוד כנגד רודנות זו.
• שירה של אמילי דיקינסון כפי הנראה - ללא הפתעה מציג את האל כמי שמתיר לסבל לשרור בעולם.
• מרק טווין העלה טענות כנגד האל בספר שפורסם לאחר מותו, התנ"ך על פי מרק טווין: רשמים אודות גן העדן והמבול. בין היתר מזכיר טווין את "החולי המרדים" באפריקה, המלריה.
• איוון קרמזוב, גיבור האחים קרמזוב' מאת דוסטויבסקי, מביע טיעונים דיסתאיסטיים במהלך הספר.
• במחזהו של אלי ויזל "משפט האל" (1979), ניצולי פוגרום שבוצע בכפר יהודי במאה ה-17 מעמידים את אלוהים למשפט על אכזריותו ואדישותו לסבלם. המחזה מבוסס על "משפט" דומה בו השתתף ויזל יחד עם אסירים נוספים במחנה הריכוז אושוויץ בשואה הנאצית, אך מתייחסת גם לאירועים דומים בהיסטוריה היהודית דוגמת המשפט שערך הרב החסידי לוי יצחק מברדיצ'ב: "גברים ונשים מוכרים, מעונים ונרצחים. אכן, הם קורבנות של בני תמותה. אך הרוצחים רוצחים בשם האל. אמנם, לא כולם. אך די בכך שאחד מהם יהרוג למען תפארת האל - והאשמה תרבץ לפתח האל. כל הסובל או הגורם לסבל, כל אישה הנאנסת, כל ילד המעונה - כולם מרשיעים אותו... שמע נא - או שאחראי הוא למעשים, או שאיננו אחראי. אם כן - הבה נשפוט אותו. אם לאו - יחדל הוא מלשפוט אותנו."

מחשבות דומות אודות מוסריותו הקלוקלת של האל העלו כותבים כסלמן רושדי ("פסוקי השטן") ואנה פרובוסט: "מדוע לכם לבטוח באל שמעולם לא העניק לנו את הספר הנכון? לאורך ההיסטוריה, העניק ספרים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. ישנם קווי דמיון רבים בין הספרים, אך יש גם סתירות רבות. עליו לשוב וליצור בהירות ולא ... לגרום לבני האדם להילחם על צדקתם. תשובתי האישית לשאלתך, 'האם עלינו לבטוח באל שכזה' - שלילית."

ביצירות מדע בדיוני ופנטזיה רבות מוצגות השקפות דיסתאיסטיות ואף מלתואיסטיות נוקבות. כך, לדוגמה, בסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים נדרש צוות האנטרפרייז להתמודד עם ישויות אלוהיות ולמנוע מהן להשליט שלטון רודני על גזעים שונים.