אם קריאה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תקלדה
מ ←‏התפתחות: תיקון קישור
שורה 8:
צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע ה[[אות|אותיות]] [[א]][[ה]][[ו]]"[[י]] גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של [[כיווץ דיפתונג]]) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה [[הגייה|נהגתה]] בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה (בעקבות היחלשות [[עיצורים סדקיים|העיצורים הסדקיים]] {{IPA|[ʔ]}} ו-[h]), ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (ו לחולם ולשורוק, י לחיריק ולצירה מלא), והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).
 
בימי ב[[תקופת בית שני]] התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו [[המגילות הגנוזות]] או [[איגרות בר כוכבא]], מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו '''לוא''' (=לא), '''כיא''' (=כיא), ו'''בקוראכה''' (=בקראך). ב[[לשון חז"ל]] כבר החלו להתגבש כללים אחידים יותר לשימוש באימות קריאה, אם כי במילים הנפוצות בתנ"ך עדיין יש נטייה להשתמש בכתיב המקראי שלהן. בתקופת [[המסורה]] כנראה כבר הורגש שאימות הקריאה אינן מספיקות למסירת המידע המלא על אופן הגייתה של המילה, ולכן פותחו סימני ה[[ניקוד]], המשמשים עד היום בצד אימות הקריאה.
 
== שימוש ==