עמליה לבנוני – הבדלי גרסאות

איילון חקר את המוסד הממלוכי מן הופעתו ב[[המאה ה-9|מאה ה-9]] ב[[חליפות]] ה[[עבאסים|עבאסית]]. התיזה העיקרית של איילון גורסת כי המוסד הממלוכי התקיים מן המאה ה-9 ועד לחיסולו על ידי [[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי]] בראשית [[המאה ה-19]] על פי אותה שיטה ואותם עקרונות סיעתיים. עפ"י השיטה הממלוכית, השליטים ה[[מוסלמים]] קנו ילדים ונערים, בעיקר טורקים, מן הערבה האירו-אסייתית על מנת שישמשו שומרי ראש נאמנים לאחר תקופת חניכות שבמהלכה הם למדו את עקרונות ה[[אסלאם]] ואימון צבאי. למרות מעמדם הרם, הממלוכים היו עילית בת דור אחד מאחר שהם לא הורשו להוריש את מעמדם הצבאי והפוליטי לצאצאיהם. כל שליט הקים יחידת עילית ממלוכית משל עצמו על מנת להגן על שלטונו ובשלב מסוים לאחר עלותו לשלטון הוא היה חייב להיפטר מן הממלוכים של קודמו או קודמיו על מנת לקדם את הממלוכים שלו. לדעת אילון, בתקופת החניכות חונך הממלוכ לנאמנות בלתי מסויגת לאדונו ולסולידריות עם עמיתיו הממלוכים המשתייכים לאותו אדון. קשר סולידריות זה, חשדאשיה, לא הותר כל ימי חייו של אדונם ואף לאחר מותו. בתקופה הממלוכית ([[1517]]-[[1250]]) החשדאשיה עמדה בבסיס הסיעתיות בפוליטיקה הממלוכית, כאשר תנועה מעגלית מתקיימת בה ללא הרף של ממלוכים חדשים הדוחפים החוצה מן המערכת הפוליטית-צבאית את הוותיקים ואלה בתורם מסולקים ממנה על ידי ממלוכים טריים שזה עתה התבססו בה. אילון גם ייחס חשיבות למוצאם האתני של הממלוכים, בהסתמך על הערות של [[היסטוריון|היסטוריונים]] מסוימים בני התקופה, וגרס כי בתקופה הראשונה של הסולטנות הממלוכית, התקופה הבחרית או הטורקית, ([[1382]]-[[1250]]), המערכת הפוליטית הייתה יציבה יותר וכי הממלוכים הטורקים עלו בכישוריהם הצבאיים על הממלוכים הצ'רקסים ([[1382]]-[[1517]]) וכי אלה האחרונים הביאו לשקיעתו של הצבא הממלוכי ולשקיעת המדינה הממלוכית בשל משטרם הקלוקל.

 

בספרה זה (A Turning Point in Mamluk History, The Third Reign of al-Nasir Muhammad Ibn Qalawun) של עמליה לבנוני נבדקה יריעה רחבה של מקורות מגוונים, הן אלה שיצאו כבר בדפוס והן כתבי יד. כמו כן נבדקו תהליכי שינוי והתמד בשיטה הממלוכית לאורך כל תקופת שלטונם העצמאית של הממלוכים ב[[מצרים]] ו[[סוריה]]. אילון התיחס למוסד הממלוכי כאל גוף שאינו תלוי זמן כאילו לא היה חלק מסטרוקטורה חברתית-תרבותיות כוללת. לדעת לבנוני, לפחות בסולטנות הממלוכית, המודל של השיטה הממלוכית על פי גרסתו של אילון פעל בשנים הפורמטיביות בלבד, בתקופת [[ביברס]] וקלאון, וגם אז לא תמיד כיבדו את עקרונות הח'שדאשיה. עד מהרה העילית הצבאית הממלוכית הפכה לבורגנות שגרפה רווחים ניכרים מעסקי מסחר ותעשייה בסיועו ובעידודו של השלטון. תהליך זה הועצם במיוחד בתקופת שלטונו השלישית של אל-נאצר מחמד, בה האיום ה[[צלבנים|צלבני]] וה[[מונגולים|מונגולי]] הוסר כליל מעל הסולטנות ולמעשה הצבא עסק במשימות אזרחיות כמו הקמת פרויקטים ציבוריים מטעם השלטון, מסחר ופנאי. בתקופה זאת שיטות החינוך של הממלוכ נעשו מתירניות, שפע חומרי הועטר של ממלוכים פשוטים כאמירים והמחיצות בין ממלוכים פשוטים לבין האמירים הוסרו. אמירים רבים הגיעו לדרגות הרמות ביותר בצבא ללא כישורים צבאיים הולמים אלא בזכות קשריהם המיוחדים עם הסולטן. גם העיקרון של אי כניסת בני ממלוכים לצבא הופר ורבים מבני האמירים הבכירים קיבלו תפקידים חשובים '''ואקטאע''' הולם בזכות אבותיהם. עם מות אל-נאצר מחמד נותרה קבוצה של אמירים מאוד מבוססים מבחינה כלכלית, צבאית ופוליטית. חוסר מחויבותם לשיטה הממלוכית בולט במיוחד בפיצול שחל בתוך הממלוכים שאל-נאצר קנה וחינך. טוענים רבים לשלטון ניסו לבסס לעצמם סיעה ממלוכית על ידי מתן שוחד לממלוכים פשוטים תמורת הצטרפותם אליהם. התחרות בין האמירים יצרה "שוק פרוע" עבור הממלוכים הפשוטים. אלה מכרו את נאמנותם לכל דורש אך הפרו אותה כשעלתה הצעה טובה יותר. במשך כ-40 שנים לאחר מות אל-נאצר מחמד, איש מבין האמירים הדומיננטיים לא יכול היה ליטול את השלטון ועל כן הותירו את הקלאונים, צאצאיו של אלנאצר מחמד, בשלטון באופן נומינלי. סולטנים קלאונים שביקשו שלטון אפקטיבי לעצמם כגון אל-נאצר חסן ואל-אשרף שעבאן נרצחו על ידי הממלוכים ונסיכים קלאונים קטינים הועלו לשלטון תחתם. תוצאה חשובה של האי יציבות החברתית-פוליטית הייתה קיומן של סיעות ממלוכות שונות שפעלו זאת לצד זאת כאשר החשדאשיה, אותו רגש סולידריות שאילון טוען שהיה הבסיס לקיומן וגיבושן של הסיעות הממלוכיות, לא היווה עוד גורם להתלכדותן או התפרקותן של סיעות ממלוכיות, גם לא של אלו שהשתייכו לאותו אדון. בתקופה זאת התגבשה, לדעת עמליה לבנוני, התפיסה לשיתוף פעולה פוליטי על בסיס פלורליסטי שבו תתאפיין הפוליטיקה של התקופה הצ'רקסית.