ז'אן-לואי אבנעזר רנייה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
שורה 10:
עם שובו של נפוליאון ל[[צרפת]] באוקטובר [[1799]] שב רינייה עמו. רינייה נשלח אל [[איטליה]] ועסק שם בפעולות של דיכוי ההתנגדות העממית לשלטון הצרפתי. ב-[[4 ביולי]] [[1806]] עמד רינייה בראש כוח בן 6,000 חיילים אשר התעמת עם המפקד הבריטי ג'ון סטיוארט, בעיר מאידה באיטליה. מערכת מאידה, בה נחל רינייה תבוסה, הייתה הפעם הראשונה במלחמות הנפוליאוניות בה עמד כוח [[אנגליה|אנגלי]] כנגד כוח צרפתי, ויכל לו, אך מבחינה אסטרטגית הייתה תבוסה זו חסרת משמעות. רינייה המשיך לפעול באיטליה, בממלכת [[נאפולי]] אשר ניתנה לאחיו של נפוליאון, [[ז'וזף בונפרטה]].
ב[[1810]] נשלח רינייה ל[[ספרד]], ושירת שם במערכה הרת האסון של הגנרל [[אנדרה מאסנה]] כנגד [[ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון]]. רינייה היה אחד ממפקדי הדיוויזיות של מאסנה בתבוסה בהר בוסקה ב[[פורטוגל]] ב-[[27 באוקטובר]] [[1810]]. לימים, ייחס נפוליאון את כשלונו ל"הקזת הדם האין סופית בחצי האי האיברי", ואילו מאסנה, מצידו, הטיל את האחריות לכישלון על יחסיו הגרועים עם הכפופים לו - רינייה, ז'ונו וניי.
רינייה קיבל תואר "רוזן של הקיסרות" בשנת [[1811]], ולאחר מכן קיבל את הפיקוד על הכוחות של מלכות סקסוניה, ו"ייעוץ" לכוחות ה[[אוסטריה|אוסטרים]] שצורפו ל"גרנד ארמה" בפלישה הרת האסון לרוסיה. צבאו של רינייה היה באגף הימני של הכוחות, ולא השתתף במסע האומלל ל[[מוסקבה]]. הצבא הגיע עד לאזור [[ווהלין]] (כיום באוקראינה), ומשם נסוג תוך אבידות קשות דרך [[פולין]] עד לעיר [[דרזדן]]. שרידי הכוח השתתפו ב[[קרב האומות]] ב[[לייפציג]] ב-[[19 באוקטובר]] [[1813]], ובמהלך התבוסה, שהייתה התבוסה האיומה ביותר שספג נפוליאון אי פעם, נתפס רינייה בידי האויב ונפל בשבי.
| |||