סטריאוסלקטיביות – הבדלי גרסאות

[[תגובה כימית]] נקראת '''סטריאוסלקטיבית''' אם נוצר במהלכה עודף משמעותי של אחד ה[[איזומר|סטריאואיזומרים]]. כאשר התוצר העיקרי הוא אחד ה[[אננטיומר|אננטיומרים]] מגדירים אותה כ'''אננטיוסלקטיבית''', ולעומת זאת כאשר התוצר העיקרי הוא [[דיאסטריאומר]] התגובה מוגדרת כ'''דיאסטריאוסלקטיבית'''. תגובה כימית, שיש לה תכונה כזאת, מקלה על בידודו של סטריאואיזומר מועדף, ועל- ידי כך משפרת באופן ניכר תהליכים תעשייתיים.

תגובה סטריאוסלקטיבית זו, הקרויה גם '''סינתזה אסימטרית מזורזת''', התגלתה על- ידי [[ויליאם נולס]] בשנת [[1968]], כאשר הוא הראה שיש ביכולתם של זרזים כיראליים מסוימים להעביר את תכונת הכיראליות לתוצר. התגובה הסטריאוסלקטיבית שאותה שיפר נולס הייתה תגובת [[הידרוגנציה]]. פיתוח נוסף בתחום זה חל ב[[שנות ה-80 של המאה ה-20]], עת [[קארל שארפלס]] יישם את הזירוז הכיראלי גם עבור תגובת [[אפוקסידציה]], ו[[ריוג'י נויורי]] גילה זרז כיראלי מסוים, שנמצא יעיל ושימושי עבור מגוון רחב של סינתזות אסימטריות מזורזות. שלושתם יחד זכו ב[[פרס נובל לכימיה]] בשנת [[2001]], על תגליות אלו בתחום הסטריאוסלקטיביות.