שולמית כצנלסון – הבדלי גרסאות

כצנלסון נולדה ב[[ז'נבה]] שב[[שוויץ]]. הוריה, [[בת שבע כצנלסון|בת שבע]] ו[[ראובן כצנלסון]], שהו בשוויץ באותה עת לצורך לימודיהם ובהיותה בת שתיים חזרו עמה ארצה והתיישבו ב[[ירושלים]]. אחיה הצעיר הוא [[שמואל תמיר]] ובין דודיה ודודותיה מצויים [[אברהם קצנלסון]], [[יוסף כצנלסון]] ו[[רחל כצנלסון]].

 

 

בשנת [[1951]] הקימה כצנלסון את אחד ה[[אולפן|אולפנים]] הראשונים ב[[ישראל]], בראשו היא עמדה עד פרישתה לגמלאות בשנת [[1996]]. האולפן, אשר הוקם בתחילה ב[[נהריה]] וכעבור זמן הועבר ל[[נתניה]], קלט אליו עולים חדשים לצד תושבים ותיקים, תיירים שביקשו ללמוד [[עברית]] ו[[ערביי ישראל|ערבים]]. לימוד השפה העברית לווה בשיעורי מורשת וידיעת הארץ ולאחר [[מלחמת ששת הימים]] הוצע לצידה גם לימוד השפה ה[[ערבית]]. באולפן הוכשרו בשפה הערבית, בין היתר, מורות חיילות וצוערי [[המכללה לבטחון לאומי]]. בעקבות פועלה זה מונתה כצנלסון לועדה הבין-דתית שבמסגרת [[משרד החינוך]].

 

פעילותה להחייאת והנחלת השפה העברית לצד טיפוח פלורליזם תרבותי ודו קיום זכו להוקרה בקבלתה את [[פרס ישראל]] למפעל חיים בחינוך ([[1986]]), פרס [[יושב ראש הכנסת]] לאיכות חיים ([[1983]]), פרס [[התנועה למען ארץ ישראל טובה]] ([[1988]]), פרס מסדר "[[בני ברית]]" (1988) ותואר ידית העיר נתניה (1985).

 

בשנת 1996 פרשה כצנלסון מניהול האולפן.