המשבר הכלכלי בשנותיה הראשונות של ישראל – הבדלי גרסאות

כאשר הוחלפה [[לירה ארץ ישראלית|הלירה הארץ ישראלית]] (לא"י) [[לירה ישראלית|בלירה הישראלית]] עם קום המדינה נקבעו שערי חליפין עם שאר המטבעות, הוחלט ששוויו של המטבע החדש יהיה שווה ערך לשוויה של [[לירה שטרלינג אחת]] אחת ולשוויו של שליש [[דולר אמריקאי]]. עד מהרה התברר שהשערים הללו לא ריאלים, דהיינו, בלירה ישראלית אחת אפשר לקנות פחות מאשר בלירה שטרלינג או בשליש דולר. במהלך השנים נמנעה המדינה לשנות את שער החליפין (פרט לשינוי זעיר ב[[ספטמבר]] [[1949]]). המניע נבע בעיקר מהרצון למנוע את התגברות ה[[אינפלציה]] (שהייתה גבוהה גם ככה) ולשמר את המחירים הנמוכים של מוצרי הצריכה כחלק מ[[מדיניות הקיצוב]]. למעשה ניתן לומר שהמדינה שמרה על שער חליפין נמוך בכדי לא להגדיל את החריגה בתקציב, אבל לא התחשבה במשמעות שיש לדבר לגבי [[מאזן התשלומים]] שלה- מדד המסכם את כל ההוצאות במטבע חוץ כנגד כל ההכנסות ממטבע חוץ. במצב של שער חליפין נמוך יש למטבע ערך גבוהה ביחס למטבעות אחרים ומתאפשר יבוא זול, המדינה משלמת על היבוא במטבע חוץ. היצוא לעומת זאת, עליו מקבלת המדינה תמורה במטבע חוץ נחלש, שכן בשל שער החליפין היצואנים מקבלים פחות תמורה (במטבע חוץ) על מוצרי היצוא (שיוצרו בתוך המדינה, במטבע מקומי). עד ל[[מדיניות הכלכלית החדשה]], נמשך המצב הזה ובמציאות נוצרו כמה וכמה שערי חליפין ועל המדינה היה לתמרן בין השער הרשמי, אותו קבעה לשערים ריאלים יותר. ריבוי השערים גרם בלבול רב, חוסר יכולת לתכנון כלכלי (שכן אף אחד לא יודע על פי איזה שער חליפין יקנו מוצרי היבוא), לחצים שונים שהופעלו על ידי בעלי אינטרסים (שביקשו לקבל שער חליפין שיגביר את הרווח שלהם מהעיסקה) והתעשרות מהירה של מי שידע לנצל את ההפרשים בין השערים.