אזור בקרה מרחבית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חגי אדלר (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 6:
בדרך כלל מקבל אזור הבקרה המרחבית טיסות לטיפולו מאזור בקרה שכן או מ[[אזור בקרה טרמינלית]] (Terminal Control Area או TCA), המופקד על התנועה האווירית בגובה נמוך של עד 18,000 רגל בסביבתו של [[נמל תעופה]] כלשהו, ובדרך כלל עד טווחים של 50 עד 100 ק"מ מנמל התעופה. אזור הבקרה מעביר בתורו את הטיסות שבאחריותו לטיפולם של גורמים דומים. רוב אזורי הבקרה האווירית בעולם מופעלים על ידי רשויות ממשלתיות וגבולותיהם נקבעים על ידי [[הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית]] (ICAO). מתקנים מסויימים אחראיים גם על התעבורה האווירית שמעל ל[[אוקיאנוס]]ים.
 
==היסטוריה==
כבר מהימים הראשונים של התעופה, כאשר אנשים שאלו את עצמם כיצד ניתן להשתמש בתעופה ולהרוויח כסף, כמובן, עלתה סוגיית הניווט. ב-1918, יצא שירות דואר-האוויר הראשון מוושינגטון הבירה, לניו-יורק, רק תקלה קטנה קרתה: הטייס איבד את הדרך ונאלץ לנחות בשדה, בכיוון הפוך לגמרי.
 
עם זאת, התקשורת הגדירה את הטיסה כהצלחה גדולה, ועד מהרה הוקמה רשת דואר אוויר בין ניו-יורק לסן פרנציסקו. עם זאת, דואר האוויר היה מאוד לא כדאי, מכיוון שהיה יקר. לא ניתן היה לטוס בלילה כי לא היתה דרך לנווט ולכן נאלצו שירותי הדואר להעביר את הדואר מהמטוסים לרכבת בלילה ושוב למטוס בבוקר. דבר זה, יחד עם העובדה שרבים מהטייסים נהרגו בטיסה או קפאו למוות בתא הטייס הפתוח הניע את הדואר האמריקאי לחפש פתרונות אחרים.
 
לאט לאט, הוקמה רשת "כבישים אוויריים". ה"כבישים" הללו, בעצם היו נורות רבות עוצמה בצבעים אדומים וירוקים, שעמדו על מגדל והסתבבו, כך שהטייסים ראו "הבהוב" שלהם כל מספר שניות. מאוד דומה למגדלור. הכבישים תוכננו כך שיוכלו לחבר את הערים השונות. את הנורות היה ניתן לראות מרחוק, ולנווט בלילה. כך המטוסים צברו יתרון גדול על הרכבות: לא היה צורך לעצור הרבה ולהעביר את הדואר, והמטוסים לא היו צריכים לעקוף הרים, עמקים וכו'.
 
מגדלי האור מוקמו כל 10 מיילים. כל 30 מיילים היה מגדל עם אור בצבע ירוק, שסימן שיש במקום מנחת. שאר מגדלי האור היו בצבע אדום.
 
עם זאת, למרות השינוי העצום שעשו ה"כבישים" הללו, והמהפכה בדואר (זמן העברת דואר אוויר היה שליש מזמן העברת דואר ברכבת, כפי שהיה מקובל) התרחשה תודות לחידושים אלו, היו בעיות רבות עם ה"כבישים" האלו. ראשית, הם נטו להתקלקל, משום שהשתמשו בנורות רגילות ובהרבה מאוד מתח. לפעמים מנגנון הסיבוב נתקע; לפעמים ה"פנס" הפסיק לעבוד בכלל. לשם כך היה צוות מיוחד, שעבר על כל התחנות ותיקן תקלות טכניות בסיסיות. חוץ מזה, לא ניתן היה לראות את מגדלי האור הללו כאשר היו עננים, וכמובן שלא בסופות. הם גם לא עבדו ביום ולא עזרו לטייסים אשר לא מכירים את הסביבה ורוצים לנווט.
 
עם התרחבות הנתיבים והשאיפה להתחיל להעביר נוסעים דרך האוויר, האדם החל לחפש פתרונות אחרים. לא ניתן היה להתקין לכל נתיב "כביש", שכן מדובר במלאכה יקרה מאוד ועם הרבה השקעת זמן.
 
==בישראל==