הבדלים בין גרסאות בדף "היונה והפרג"

הוסרו 57 בתים ,  לפני 11 שנים
שימוש יתר במילה דווקא
(תיקון קישור לדף פירושונים)
(שימוש יתר במילה דווקא)
'''היונה והפרג''' (ב[[פינית]]: '''Kyyhky ja unikko''') הוא שם ה[[רומן]] האחרון שכתב ה[[סופר]] וה[[משורר]] ה[[פיני]] [[טימו ק' מוקה]]. היצירה, תיעוד ארוטי, פיוטי ונועז של מערכת יחסים, אשר גורפת נערה תמימה וגבר בשל ומתוסכל למערבולת מסחררת של כמיהה, תשוקה ואובדן על רקע נופי האגמים והיערות של [[לפלנד]], ראתה אור בשנת ([[1970]]), שלוש שנים לפני מות כותבה, ותרגומה ה[[עברי]] התפרסם בשנת [[2002]]&rlm;<ref>טימו ק' מוקה, '''היונה והפרג'''. תרגום מפינית, מבוא והערות: [[רמי סערי]], [[הוצאת כרמל]], תשס"ז-2002. ISBN 965-407-393-5</ref>.
 
בתשתית "היונה והפרג" קיימת [[בלדה]] צפונית, המתעדת קשר בעייתי, שבחורה צעירה ותמימה וגבר מבוגר נסחפים בה יחדיו לאבדון. סיפור הבסיס שברומן מתרחש בסוף שנות השישים, בתקופה שתהליכי ה[[הגירה]] וה[[עיור]] המהירים אשר [[פינלנד]] עברה בעקבות התוצאות המתמשכות של [[מלחמת העולם השנייה]] הגיעו לשיאם. תהליכים אלה גרמו שינויים חברתיים רבים, שעיקרם נבע מנטישת כפרים רבים בגלל נהירת תושביהם העירה. [[טימו ק' מוקה]] לא עסק בתיעוד היסטורי, אך רבות מיצירותיו - ואולי יותר מכול דווקא "היונה והפרג", - משמשות עדות חיה לחיי הכפרים שהלכו והתרוקנו מאחרוני תושביהם. ברומן "היונה והפרג" קיימת מודעוּת חברתית, אך ניתן לראות את עיקרו דווקא בסיפור האישי של המספר, המועבר כמעט תמיד בגוף ראשון. אולם מעֵבר לסיפור המהווה ללא ספק את שלד העלילה, עוסק היוצר בספרו במשמעות ה[[טבע]] ובתפקיד ה[[זיכרון]] האנושי, בכזב הפסטורליות הכפרית ובמקלעת ה[[אהבה]] וה[[מוות]], שהעזובה המשתלטת לאטה על העולם הכפרי אינה אלא אחד מביטוייה הראשונים.
 
סיפור "היונה והפרג" ממוקם כולו בלפלנד: הדרום ו[[אמריקה]] מופיעים בו כמקומות רחוקים ובלתי-נתפסים, ודווקא הצפון הנידח והמסתורי הוא זירת ההתרחשויות וסביבתן הטבעית. הרומן מספר על אהבה, - האמנם אהבה? תוהה הסופר במבוא ליצירה, - אהבתם של פייטי המתקרב לאטו לגיל העמידה ושל דריה הצעירה ממנו בעשרים שנה. הרומן מספר גם על הסוף הטראגי של אהבה זו ועל הגורמים שהביאו להשתלשלות האירועים בקשר בין השניים. שם הרומן מצביע על תפיסה ישנה של ה[[יונה (עוף)|יונה]] לאו דווקא כסמל השלום, אלא כנושאת האהבה - ציפורה של [[אפרודיטה]] ודמות שהאישה מתגלמת בה כפי שהגבר מתגלם ב[[פרג]]. הרומן מקובע אפוא בתבנית מיתית: חומרי הבלדה המסורתית משמשים בו באופן שיטתי כיסודות של משל, והם מאפשרים את הפיכת הבלדה ליצירה אלגורית, שנופי הנפש מקבלים בה משנה תוקף מנופי הטבע ולהפך.
 
ברומן הסופר אינו דוחה צורות לשון ארכאיות ואמצעים ספרותיים דוגמת [[חריזה|חרוז]] והקבלה הנקוטים בדרך כלל ב[[שירה]] בלבד, שכן לדעתו החומרים הליריים הולמים מטבע הדברים את אופי היצירה: אלה נשזרים בכתיבתו בדברי הגיבורים כחלקים מייצגים ואמינים של עולמם הפנימי המורכב. הרומן משקף אפילו בערבוביית הזמנים שבו ובקיטוע העלילה את התפוררות עולם הגיבור, פייטי קולסטרום, שהוא גם עולם הסופר, ואת מחשבותיו הכפייתיות, הפתלתולות והחולניות. אין בספר, שמבחינות רבות הוא שיר הלל לפרימיטיוויות, לא התפתחות עקבית וגם לא מעגליות מסודרת, אלא דמיון למבנה הרפסודיה במוזיקה.
העיקר בספר אינו העלילה ואף לא הדמויות: לא הדמות המרכזית, פייטי, שהלך-רוחו המדוכדך מובא מכלי ראשון בלשון המספר, לא דריה, מושא האהבה, ואף לא הדמויות השוליות, שמעמדן הנורמלי בחברה מדגיש עוד יותר את חריגוּת המספר ומסביר מדוע התנהגותו המבוססת לכאורה על מניעים מוזרים מובילה לתוצאות הרות-אסון. העיקר בספר הנו תיאור-תיעוד פיוטי של השסע: השסע בין האוהבים, כאשר האחד בשל, עתיר-ניסיון, מריר ומתוסכל, והאחרת עודנה בְּאִבָּהּ, צופה בתקווה מהולה בדאגה אל העתיד הטמון ברחמה ומחכה לה בחיי העולם הזה; השסע בחברה, העוברת תהפוכות עם מותו של הדור הישן ועם השתנות אורחות-חייו של הדור החדש; השסע בטבע, הנתון תמיד לתנודות ולתמורות בעקבות התערבות האדם במתרחש בו. המתח הנובע מהטמעתם של היסודות המנוגדים זה בזה מוצא את ביטויו גם בתהום החוצצת בין הכמיהה לאהבה והנהייה אחרי היופי והתום לבין הייאוש והחרדה הנעוצים במודעוּת להסתברוּת הקלושה שהקשר בין השניים יצליח: בין דריה ופייטי יש לא רק פער גילים ניכר, אלא גם קרבה משפחתית רחוקה המונעת את אפשרות מימוש יחסיהם, מה גם שפייטי היה בעבר מאורס לקירסטי, אחותה הבכורה של אהובתו הנוכחית.
 
אחדוּת הקצוות ניכרת גם בזיקה שבין היופי והאכזריות ברומן: היופי מובע בלשון פיוטית, ברוך האוהבים ובעדינותם ובהתמזגות האדם בטבע; באכזריות לא כלולים דווקא השנאה או הקנאה, אלא בראש ובראשונה חרדת הנטישה והמחשבה הקמאית, שהאהובה נשארת לנֶצח ברשות האוהב עם מותה. אין בספר עדות בכתב להתאבדותו של פייטי, אולם סופה של דריה כמוהו בעקיפין כמותו באשר "כל איש הורג את שאהבה נפשו": גם ממנו עצמו נבצר עוד לראות את עיניה היפות אחרי שעצם אותן לתמיד. האובדן שהוא פועל יוצא של כל השסעים הכלולים בו שרוע על-פני הספר מראשיתו ועד סופו. האובדן ברומן האחרון של מוקה מורה על שסע נוסף ואחרון: על המרחק בין הצלחתו הספרותית של היוצר לבין כישלונו באהבה ובחיים. למקלעת האהבה הנואשת והחופש הבלתי-מושג מצטרפת בעל-כורחה גם [[אמת ושקר (פילוסופיה)|אמת]] מרה, אחת ויחידה: עקרונית כל יונה תמיד עלולה להתרחק ולעוף, אך ייעוד הפרג בעולם הזה הנו להצמיח פרחים.
 
על רקע הקשת הרבגונית של צבעי הנוף הפיני מצויר סיפור היונה והפרג בפשטות, בצניעות ובצמצום - צבעיו הם לובן היונה, אודם האהבה ושחור המוות. נראה שבנוסף לשלושת צבעי היסוד האלה נוכח בלי הרף גם הכחול: מי התהום של בִּצות לפלנד, מי המנוחות של אגמיה והמים השוצפים של אשדיה. בכל אלה משתקפים השמים ומשמעותם הדתית: בניגוד לתפקיד המטהר של ההטבלה ברומנים של [[אווה טיקה]] "[[שיבת הבן]]" ו"[[טבילת הדרקון]]", הרי ההטבלה שבראשית "היונה והפרג" ובסופו אינה טקס הכנסת היילוד שלא ייוולד לחברת בני-האדם, אלא טקס הפרידה של הגבר, הנקרע סופית מאהבתו, מאהובתו ומחייו, הנישאים עם המים הלאה, אולי בדומה לגורל [[נרקיסוס|נרקיס]] הטובע בדמותו, אולם גם בשונה ממנו, שהרי יופיו שלו נגלה לגבר רק מבעד לאהבת הזולת.
6,074

עריכות