אם קריאה – הבדלי גרסאות

 

 

צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע ה[[אות|אותיות]] [[א]][[ה]][[ו]]"[[י]] גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של [[כיווץ דיפתונג]]) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה [[הגייה|נהגתה]] בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o ארוכה, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o ארוכה. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י (בעקבות כיווצי הדיפתונגים iy, ay, aw, ow, uw לתנועות ארוכות מקבילות) ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה (בעקבות היחלשות [[עיצורים סדקיים|העיצורים הסדקיים]] {{IPA|[ʔ]}} ו-[h]), ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועות מסוימות (ו לחולם ולשורוק, י לחיריק ולצירה מלא), והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש).

 

 

בעברית משמשות ארבע האותיות א, ה, ו, י כאימות קריאה, לפי הפירוט הבא:

*'''י''' משמשת כאם קריאה לתנועת i ארוכה במקורה ובמידה פחותה לתנועת e (צירה).

בעברית מקראית אין כללים ברורים שלפיהם מופיעות אימות הקריאה, ולמעשה מילה אחת יכולה להופיע בכמה כתיבים שונים (קֹלֹת, קוֹלֹת, קֹלוֹת). ב[[עברית מודרנית|עברית המודרנית]] נהוג שימוש מסודר יותר באימות קריאה, בדרך כלל על פי כללי הכתיב שקבעה [[האקדמיה ללשון העברית]].

 

 

[[קטגוריה:עברית]]