עמליה לבנוני – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ מיון רגיל והסרת קיטלוג כפול |
|||
שורה 27:
נבדק מקומה של הסיעתיות במערכת הפוליטית של הסולטנות הממלוכית. לבנוני טוענת במאמר זה שהמודל של החשדאשיה כבסיס לגיבוש סיעתי של הממלוכים לא פעל לאורך כל התקופה הצ'רקסית. לדעתה לא ברור עד כמה הוא היה מרכיב קבוע במבנה הסיעות בתקופה הטורקית, אך ברור שבתקופה הצ'רקסית התגבש דפוס של שלטון דו-מפלגתי, אשרפיה וט'אהריה, שהביא, בניגוד לדעה הרווחת, לשיטת שלטון יציבה ונעדרת שפיכות דמים. המבנה הדו-מפלגתי הביא גם להדברות בין שתי המפלגות ביחס לבחירת הסולטן החדש ובחלוקת המשאבים בין הקואליציה התומכת בשלטון לבין הסיעה שנותרה באופוזיציה. למעט בתקופות מעבר שהיו קצרות בצורה מפליאה, כל הסולטנים הצ'רקסים מתו מיתה טבעית, חלקם בזקנה מופלגת אפילו במושגים של היום. בניהם של הסולטנים, שכולם היו קטינים למעט אחד, פונו מהשלטון לאחר מספר חודשים בשלטון ללא פגע ואחר כך חיו מבלי שהוגבלה ניידותם. מצב זה נוצר מן ההפרדה שיצרו הסולטנים בתקופה הצ'רקסית בין הממלוכים הפשוטים לבין האמירים. ניתן לומר שהיה בכך כדי סגירת מעגל וחזרה אל התקופה הפורמטיבית אלא שהצבא הממלוכי של [[המאה ה-15]] היה צבא ללא משימות צבאיות של ממש. הממלוכים של הסולטן לא היו עוד יחידות העילית של הסולטן, כפי שטוען אילון. מספרם של הממלוכים של הסולטן היה קטן בהרבה מזה שהיה נהוג בתקופה הטורקית, תקופת אימונם הייתה קצרה בהרבה ומיומנותם הצבאית הייתה ירודה. גם נשק לא ניתן בידיהם, כנראה בשל החשש מפני התנהגותם האנרכיסטית כלפי האוכלוסייה, הפקידות ואפילו הסולטן והאמירים הבכירים. הסולטן קידם לדרגות האמירות הנמוכות בודדים מבין הממלוכים שלו באופן שלא צמחה בקרבם מנהיגות, ואילו את הדרגות הגבוהות הוא אייש בממלוכים וותיקים מן הקואליציה שלו. זאת הסיבה לתופעה שממלוכים רבים בתקופה זאת מתן בשיבה טובה כאשר הם עדיין מכהנים בתפקידי מפתח, בניגוד לדעה הרווחת. לדעת לבנוני, עם מותו של הסולטן השולט, לא היו אלה הממלוכים הצעירים שלו, כפי שאילון טוען במודל הממלוכי שלו, שנטלו את השלטון והצמיחו מתוכם את הסולטן הבא. הם גורשו בקלות יתירה מן הקלעה, המבצר ב[[קהיר]]. עם סילוקם הם נקלטו במשקי הבית (households) של האמירים הבכירים. רק שם, הם קיבלו את נסיונם הפוליטי והצבאי האמיתי. מי שנטל את השלטון היה אחד האמירים הוותיקים והוא שלט בגיבויים של האמירים מן הקואליציה שלו. כלומר, מבנה הכוח הפוליטי-חברתי בתקופה הצ'רקסית היה מושתת על משקי-הבית של האמירים הוותיקים.
על מנת לבדוק את מבנה הכוח במערכת הפוליטית בדקה עמליה לבנוני את ההרכב של שכבת האמירים בתקופת שלטונם של שלושה סולטנים. בדיקה זאת הראתה כי בקרב הממלוכים המשתייכים לאותו אדון היו דרגות שונות של נאמנות וכי לא התקיימה ביניהם סולידריות, חשדאשיה, בלתי מסויגת. ממלוכים שלמדו אצל אותו [[אע'א|אגא]], מדריך, בקבוצה קטנה נותרו חברים לאורך זמן, הקסרקטין בו אומנו הממלוכים היה בדרגת חשיבות שנייה ורק במקום האחרון השפיעה ההשתייכות לאותו אדון. מקום חשוב נוסף בו נוצרו קשרים של חברות בין הממלוכים היה משק הבית של האמיר. דווקא במקום זה הייתה אינטראקציה בין ממלוכים שהשתייכו לאדונים שונים ועל כן הוא היה מכריע ביצירת מרקם רב-גוני של קשרים בין הממלוכים, צעירים וותיקים. משק הבית של האמירים, לא פחות ממשק הבית של הסולטן, היה למוסד מרכזי במקרו-סטרוקטורה של הכוח, החברתי-פוליטי, של המדינה. בגלל קיומן של קבוצות שונות בתוך אותו פלג ממלוכי, היה צורך בסמלים שיאחדו אותם. סמל מאחד כזה היה הלקב של הסולטן. כך כל הסולטנים הממלוכים נקראו אל-אשרף או אל-ט'אהר, על שם אב מיתולוגי שכל אחד מן הפלגים אימץ, כדי שהממלוכים שלהם יוכלו לחבור לאחר מות אדונם לממלוכים הוותיקים שנשאו אותו שם כמותם. במערכת פוליטית דו-מפלגתית דיכוטומית זאת שאיגדה ממלוכים צעירים וותיקים לדורותיהם במסגרת השתייכות אחת, המשמעות של חשדאשיה הייתה שונה במהותה מרעיון הח'שדאשיה של ראשית התקופה הממלוכית.
==הערות שוליים==
| |||