ברון פום שטיין – הבדלי גרסאות

שלא כרבים בגרמניה, אשר נסחפו אחר הרעיונות החדשניים של [[המהפכה הצרפתית]], נראה כי שטיין לא הושפע כלל ממצע רעיוני זה. הוא שלל את הלגיטימיות של המהפכה בשל מגמותיה ההרסניות כלפי הסדר הקיים וההתפתחות הטבעית בגרמניה, יחד עם זה, הוא הבחין בכוח הלאומי האדיר שנגזר מן הרפורמות הרדיקליות שהתחוללו ב[[צרפת]]. מלחמת הפרוסים עם הכוחות המהפכניים הסתיימה ב[[הסכם באזל]] באפריל [[1795]] והשלום נמשך עד [[1806]] – השנה בה נחלו הפרוסים את התבוסה הצורבת לחילות נפוליאון ב[[קרב ינה]]. באופן פרדוקסלי, לא השכילה פרוסיה להתחזק בתקופת השלום, בעיקר בשל אופיו החלש של [[וילהלם פרידריך וילהלם השני]] אשר ירש את הכתר ב־[[1797]]. כמו אביו, גם מלך זה הניח את רוב ענייניה החשובים של הממלכה בידיהם של יועצי סתרים חסרי אחריות. במציאות פוליטית זו, מונה שטיין ב־[[1804]] לשר המסחר. כבר בשלב מוקדם בשירותו נאלץ למחות כנגד המדיניות הפרו-צרפתית שהנהיג השר הבכיר במשרדו - כריסטיאן גראף פון-הוגוויץ', מדיניות שלדעתו הכבידה על התנהלותה הכללית של האדמיניסטרציה הפרוסית. ברם, מחאה זו לא נשאה פרי והמדיניות הפרוסית נשארה כפי שהייתה. מאוחר יותר הציע המלך לשטיין את משרד החוץ, אולם הוא דחה זאת וטען כי אין ביכולתו לנהל את המשרד מבלי לערוך שינויים מרחיקי לכת במערכת השלטונית כולה. שטיין הציע למלך את מינויו של [[קארל אוגוסט פון-הרדנברג]] תחתיו אולם המלך סירב - לא לפני שגער והאשים את שטיין בחוסר ציות ובהעלבת המלך. לפיכך נאלץ שטיין הצעיר, חדור האמביציה, לעזוב את תפקידו בדיוק בתקופה שצבאות נפוליאון כבשו את פרוסיה.