הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

טיעון נוסף נגד גרסתו החזקה של הכלל הנזכר בספרם של פרופ' [[אריאל פורת]] ופרופ' אלכס שטיין, "Tort Liability Under Uncertainty", הוא כי הגרסה החזקה של הכלל גורמת ל"ספירה כפולה" של הראיות הכלליות שמביא התובע; פעם ראשונה, הן מפעילות את כוחן על מנת להשוות את גרסתו של התובע לגרסתו של הנתבע, ופעם שנייה, אותן ראיות ממש, מטות את כפות המאזניים לחובתו של הנתבע.

על אף האמור לעיל, ההלכה שנקבעה בעניין '''נוימן''' הינה שהנטל המועבר הוא נטל ההוכחה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, בבואו לפרש את משמעות החובה המועברת פנה הנשיא אגרנט לנוסח האנגלי המקורי ממנו פותח הסעיף הנוכחי. בנוסח האנגלי במקומה של המילה "ראיה" הופיעה המילה "show" שמובנה המילולי במילון הוא "to prove", כלומר להוכיח. בנוסף, הביא השופט אגרנט אסמכתאות רבות מהפסיקה האנגלית המראות קיומה של נטייה ברורה לחייב את הנתבע להרים את נטל השכנוע. נימוק נוסף מקורו בעובדה ששאר החריגים המעבירים את נטל "חובת הראיה", פורשו ללא חולק במובן של העברת נטל השכנוע. בכך יש חיזוק לכך שהמחוקק התכוון שגם החריג שבעניינינו יפעל בצורה זהה. כתשובה לדוגמאות מהפסיקה שהביאה דעת המיעוט, בהן נפסק להעביר את נטל הבאת הראיות בלבד, ענה השופט אגרנט שמדובר במקרים בהם ההחלטה בדבר הנטל לא הכריעה את גורל המשפט. אולם במקרים בהם שאלה זו הייתה קריטית להכרעת הדין, נפסק שהנטל המועבר הוא נטל השכנוע.