|
|
|
בימי הרמב"ם היו שעזבו דרך זו ועשו את חוקי התורה ל"שררות מוכסים", כלשונו, ולכן גינה הרמב"ם בחריפות שאין לה רע בשאר כתביו את התופעה. הוא מסכם זאת בספרו "משנה תורה", וכותב שאדם שמתפרנס מלימוד תורה כ"מחלל את ה'", "כיבה מאור הדת", ו"בזה את התורה".
במשך הדורות, הבחינו גדולי הרבנים וה[[פוסק]]ים, כי במצב העם בהיותו בגלות לא תתכןתיתכן אפשרות של עיסוק במלאכה וצמיחה תורנית משמעותית גם יחד. אדם שנאלץ לעמול לפרנסתו, לא יכול היה למצוא פנאי מספיק להתפתח בתורה. גם מי שמצא שעות ספורות לצורך זה, הריכוז הנדרש לעיון ההלכתי היה ממנו והלאה. מנהיגי העם הבחינו כי באופן זה יאבד עם ישראל את הסיכוי להצמיח גדולי תורה עבור הדורות הבאים. שיקולים אלו ואחרים גרמו לפוסקים להורות, כי מותר לעסוק בתורה תוך הסתמכות על פרנסה שיפרנסום אחרים. פוסקים אלו הסתמכו על הרמב"ם עצמו, שפסק בסוף הלכות שמיטה ויובל, כי שבט לוי לא זכה בנחלת ארץ ישראל "מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעת את ה'... הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים '''ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכהנים וללויים'''", שאף הם התקיימו מתמיכת העם ולא מעמל כפיהם.
על פי פסיקה זו, ממשיכים האברכים (ושאר בחורי הישיבה) לעסוק בתורה ללא עיסוק בפרנסה, מתוך אמונה שבכך הם מביאים את הזכות לקיום העולם בכלל והיהדות בפרט.
|
