צדק מתקן בדיני הנזיקין – הבדלי גרסאות

תפיסתו של ארנסט ויינריב, מרצה למשפטים באוניברסיטת Toronto[[טורונטו]], נשענת על הגדרתו של [[אריסטו]] למונח הצדק המתקן. לפי אריסטו, טוען ויינריב, צדק מתקן הוא הרעיון שמשטר של '''חבות''' (Liability) מתקן את אי-הצדק המוטל על -ידי אדם אחד על משנהו. במרכזה של גישתו של ויינריב נמצא מושג ה'''ההתאמההתאמה''' (Correlativity).

כפי שהרווח של המזיק מתבטא בהגדלת המקטע שלו, כך בהתאמה קטן המקטע של הניזוק. אותה התאמה צריכה להישמר על ידי התגובה השיפוטית המתקנת, שגורעת את אותו ה"קטע" מהמזיק ומחזירה אותו '''בהתאמה''' לניזוק. הרעיון הזה אף מצביע על סוג ה'''צידוקים'''הצידוקים המתאימים לקביעת חבות.

לפי רעיון ההתאמה, סיבת זכייתו של התובע חייבת להיות בדיוק הסיבה להפסדו של הנתבע, אי לכך, ראוי לשקול רק צידוקים המתייחסים לשני הצדדים '''בהתאמה'''. לכן, צידוק להטלת חבות, כגון היות אחד הצדדים מפזר נזק יעיל, או בעל כיס עמוק, אינו רלוונטי לשאלת הצדק. זאת משום שתכונה מעין זו היא תכונה הנוגעת לאחד הצדדים בלבד.

בניגוד לתפיסת "[[צדק מחלק|הצדק המחלק]]", העוסק בנטלים והטבות, אותם ניתן (תאורטית) לחלק בין כל מספר בלתי מסוים של אנשים, רעיון ההתאמה של "הצדק המתקן" מכיל בתוכו בהכרח קשר בידו-פולאריקוטבי בין שני צדדים ספציפיים, כאשר קשר זה הוא הבסיס הבלעדי להטלת חבות. אי לכך, שום שיקול חלוקתי (הגולש אל מעבר למערכת היחסים שבין שני הצדדים) כמו רווחה (Welfare) לא יכול להוות צידוק להטלת חבות לפי גישת הצדק המתקן.

למעשה, מושג ההתאמה קיים גם במונחים "[[זכות]]" ו"[[חובה]]". הצמדים של זכות או חובה הרלוונטיים למושג ההתאמה, לגביהם יכול להיות מופעל קונספט ה"צדק המתקן", הם הצמדים בהם זכות התובע היא הבסיס לחובת הנתבע. בצמדים אלה, לתובע יש זכות מסוימת, ועל הנתבע מוטלת החובה שלא להפריע לזכות זו.

תפיסה זו גם עולה בקנה אחד עם עמדת [[עמנואל קאנט|קאנט]] וממשיכיו במסורת "[[הזכות הטבעית]]". במסגרת מסורת זו, זכויות וחובות, הםהן התגלמותו המשפטית של מושג ה"אישיות". האישיות בה מדובר, אינה האישיות הפסיכולוגית, אלא האישיות הנורמטיבית. תפיסה זו אומרת שבמשטר של חבות, הצדדים על אף שקיים בהם פוטנציאל של '''תכליתיות''', הצדדים אינם נמצאים תחת חובה לפעול למען שום תכלית ספציפית, אף לא הנאצלת ביותר. אי-לכך, כל החובות המוטלת על ה"אישיות" אינן אלא תמונת ראי של זכויות של אחרים.

בין זכויות אלה, הן הזכות לשלמות הגוף (בתור הכלי למימוש התכליתיות), הזכות לרכוש (כביטוי חיצוני לרצון הבעלים), והזכות לכריתת חוזים (כביטוי לתכליתיות משותפת של צדדים). עצם קיום זכויות אלה, מצמיח '''חובות''' של אי התערבות בהן.

משטר ה[[עוולת הרשלנות|רשלנות]], מהווה דוגמה טובה להמחשת עניין זה: במשטר של רשלנות, לא די שהנתבע גרם נזק לתובע, אלא הנזק חייב להיגרם לאינטרס בעל סטטוס של זכות, ועל התנהגות הנתבע, להיות "לא צודקת" (Wrongful) בהקשר לזכות זו. ויינריב מבהיר רעיון זה בעזרת דברי השופט [[בנימין קרדוזו|קרדוזו]] בפרשת [['''Palsgraf]]''':

הביקורת הרווחת כנגד התיאור המוצע על -ידי ויינריב היא, שתיאור זה רלוונטי רק לגבי פגיעות רכושיות, משוםעקב השימוש בהגדרה האריסטוטלית של תיאור מעשה נזיקי כהעברת רווח. למעשה, ברוב התביעות הנזיקיות, אין הנתבע מרוויח דבר מהפגיעה בתובע. כמו כן, קיימים אף מקרים בהם הנתבע מרוויח מבלי לפגוע בתובע כלל (על ידי שימוש בנכס של התובע, מבלי לגרום לו נזק, בזמן שהתובע עצמו לא היה משתמש בנכס). במקרים אלה, בעוד שממקטע אחד נגרע רווח, או שלמקטע אחר מתווסף רווח, אין זה נעשה בהכרח בהתאמה, ולכן, התאוריה המוצעת על ידיו לא ישימה. לפי ויינריב, ביקורת זו אינה מוצדקת, כיוון שהיא מניחה הנחות יסוד שגויות: הביקורת מניחה שהרווח וההפסד בין הצדדים מתייחס להבדל בין '''רווחת הצדדים''' לפני ואחרי "אי-הצדק", אך כיוון שלפי תפיסתו של [[אריסטו]] הבסיס לרווח והפסד של הצדדים הוא "שוויון" בין הקטעים, מהביקורת נובע, באופן אבסורדי, שגישת הצדק המתקן מניחה שוויון התחלתי בין רווחת הצדדים. למעשה, הגדרתו של אריסטו, מדברת על השוויון בזכות הצדדים "להחזיק במה שלפי הצדק שייך להם". אין מדובר על אספקט של רכוש, אלא על אספקט של זכויות. הנתבע גרע משהו מהקו המסמל את "זכותו של התובע להחזיק במה שלפי הצדק שייך לו", ולאו דווקא מרכושו, וחלק זה מ'''הזכות'''מהזכות התווסף בהתאמה לקו שלו. '''ההתאמה''' לפיכך, מספקת את הבסיס לחבות בלא להיות מוגבלת למקרים בהם רווחת התובע משתנה בהתאמה לרווחת הנתבע.

הסבר זה, מאפשר למשל להחיל את גישת ויינריב על דוקטרינות נזיקיות כגון [[אשם תורם |האשם התורם]]: התובע זכאי לפיצויים רק על הנזק שנגרם לזכות שיש לו. כיוון שהוא עצמו צמצם את זכותו הראשונית (על -ידי התנהגות לא סבירה), ביהמ"שכאשר בבחינתובוחן בית המשפט את הסיטואציה הנזיקית, יניח שוויון בזכויות הצדדים "להחזיק במה שלפי הצדק שייך להם" '''לאחר''' צמצום זכותו של התובע. לפיכך, לא יפוצה התובע על הגריעה מזכותו הראשונית, אלא '''רק''' על הגריעה שנעשתה מזכותו המצומצמת.

למעשה, ויינריב טוען שגישת הצדק המתקן היא הבסיס התאורטי לפרקטיקה המוכרת של חבות, והחבות של הנתבע הינה תמיד החבות לתובע בהתאמה. אי-לכך, ההתאמה היא הנוסחה האבסטרקטית למבנה "הצדק המתקן". '''ההתאמה''', לפיכך, יכולה לשמש כאמת מידה ובסיס לבחינה של הסדרים חוקיים מבחינת ה"צדקהצדק המתקן". כדוגמה לשימוש זה במונח ההתאמה, מציג ויינריב את פסילת הסטנדרט הסובייקטיבי לעניין החבות ברשלנות, כיוון שסטנדרט זה, מייחס חשיבות לתום ליבו של הנתבע (ללא התאמה לתובע). מכך עולה, שהצדק המתקן, על ידי השימוש במונח ההתאמה, מכפיף את הפרקטיקה של חבות (נזיקית במקרה זה), להשפעות הנורמטיביות של המבנה התאורטי של חבות, הבנוי על בסיס מושג ההתאמה. ה"צדקהצדק המתקן", הנתפס במובן זה (שבבסיסו ההתאמה), הינו רעיון אינטגרטיבי, המציג אפשרות ל[[עקביות (פסיכולוגיה)|עקביות]] במערכת של חבות. בהיותו המתאם היחיד בין "אי-הצדק" לתיקונו והבסיס הבלעדי לחבות הנתבע לתובע, אין הוא משאיר מקום לחוסר עקביות. כך מהווים התובע והנתבע גורמים ברצף משפטי אחיד, בו נוכחות האחד היא רק דרך נוכחות השני ובהתאמה. נוסף על כך הוא, שכל היחסים במשפט הפרטי נתונים לדרישות ההתאמה ולכן, העקביות מובטחת לא רק במסגרת יחסים ספציפית, אלא חובקת את כל מערכות היחסים, והיחסים ביניהם.