לוד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מקפץ גבעות (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
מקפץ גבעות (שיחה | תרומות) |
||
שורה 73:
עם פרוץ קרבות, שימש אזור לוד כשטח התארגנות ובסיס יציאה לכנופיותיו של [[חסן סלאמה]]. סלאמה קיבל מינוי מ[[צבא ההצלה]] על אזור שפלת לוד. לעומתו, המפקד הצבאי של לוד, שחאדה חסונה, היה לוחמני הרבה פחות, וביקש לשמור על יחסי שכנות טובים עם יהודי בן שמן.
ב־[[1948]], כחלק מ[[מבצע דני]], הגיעה חטיבת [[יפתח]] (בפיקודו של [[מולה כהן]]) אל [[כפר הנוער]] [[בן שמן]] הנצור, תוך כיבוש [[דניאל]] ו[[ג'ימזו]]. בבוקרו של ה-11 ביולי, יצאו שתי פלוגות מהגדוד השלישי של החטיבה מכפר דניאל אל עבר לוד. הפעולה הוגדרה כ[[פטרול אלים]], ואושרה ככל הנראה על סמך הנחת המודיעין כי לוד ורמלה הופקרו על ידי [[הלגיון הירדני]]. בנוסף, הניחו כי לוד אינה מבוצרת מכיוון מזרח, כיוון שמאזור זה לא ציפו תושבי העיר להתקפה. שתי הפלוגות נתקלו בהתנגדות חזקה, ונאלצו להוסיף ולהלחם
לאחר שמולה כהן ו[[יגאל ידין]] נוכחו לדעת כי שתי הפלוגות נמצאות תחת החשש שיכותרו, פנו לגדוד 82 (המשורין) לבקשת סיוע. בשל תקלה במכשירי הקשר, שמע את הבקשה מג"ד גדוד 89, [[משה דיין]], והחליט על דעת עצמו<ref>אלחנן אורן, '''בדרך אל העיר:מבצע דני, יולי 1948''' עמ' 97-98</ref> לצאת לכיוון לוד. גדוד הקומנדו של משה דיין החל לעשות את דרכו מ[[דיר טאריף]], אל עבר לוד. בסביבות השעה 18:20 יצא שיירה שכללה שריונית שלל (שכונתה [[הנמר הנוראי]]) בראש, ואחריו שתי פלוגות [[זחל"מים]] וכעשרים [[ג'יפים]]. תוכנית הפעולה של דיין היתה להכנס ב[[בליץ]]<ref>קית' ווילר, "טאקטיקת בליץ ניצחה את לוד", פאלסטיין פוסט, 13.7.1948</ref> אל העיר תוך ירי כבד, ולזרוע בילבול והרס בכדי להכניע את מגיני העיר. הטור של דיין נכנס בסערה אל לוד, הגיע עד פאתי רמלה, סב על עקביו ויצא מלוד כלעומת שבא. כל המבצע כולו ארך כ-47 דקות, אשר במהלכן אנשי חטיבת יפתח הצליחו להבקיע את דרכם אל מזרח של לוד העתיקה.
▲בתוך פחות משעה(?) כמעט ללא התנגדות. בהתקוממות תושבים לאחר מכן ספגו הן צה"ל והן התושבים אבידות כבדות {{מקור}}. כמעט כל תושביה נמלטו ממה <ref>מקור: [[זאב וילנאי]], '''מדריך ארץ ישראל''' - השפלה עמוד 186</ref> . וכ־1,000 תושבים בלבד נותרו בעיר החרבה. לאחר המלחמה עברו אליה יהודים מה[[מעברה|מעברות]] הסמוכות (בעיקר מ[[צריפין]]) והיא הוכרזה כעיר יהודית. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של [[ערבים]] ו[[יהודים]] מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
[[מדינת ישראל]] התייחסה אל העיר העתיקה כאל מפגע שיש לחסלו ותרמה בכך לנתק ההיסטורי. ב־[[1955]], בהתאם לתוכנית האב של ה[[אדריכל]] מיכאל בר, [[הריסה|נהרסה]] העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי [[שיכון]] מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית ה[[אבטלה]], והעיר צמחה ל־25,000 איש.
| |||