קאנוניזציה (קדושים נוצרים) – הבדלי גרסאות

המושג '''קאנוניזציה''' (ב[[עברית]] גם: '''קִדּוּשׁ''') ב[[נצרות קתולית|כנסייה הקאתוליתהקתולית]] הוא תהליך ההכרזה על [[אדם]] [[מוות|מת]] כ[[קדוש (נצרות)|קדוש]]. בעבר, אנשים הוכרו כקדושים בתהליך לא רשמי, אך בסופו של דבר התהליך מוּסד.

בכנסיות הקאתוליותהקתוליות, פעולת הקאנוניזציה מבוצעת על ידי ה[[אפיפיור]] בלבד, והיא מושלמת בסופו של תהליך ארוך הדורש הוכחות לכך שהאדם שהועמד לקאנוניזציה חי ומת בדרך מופתית וקדושה, ושהוא או היא ראוייםראוי להיות מוכריםמוכר כקדושיםכקדוש. הכרה רשמית זו מעניקה לאותו אדם תהילת עולם בכנסייה הקאתוליתהקתולית, וניתן להזכיר את האדם בנוסחי תפילה שונים.

יש להבהיר כי תהליך הקאנוניזציה אינו הופך אדם לקדוש, אלא רק מכריז על כך שהאדם הינוהוא קדוש, כלומר היה כזה גם לפני הקאנוניזציה וגם במהלך חייו; עם זאת, לקדוש אין להתייחס כ[[אל]], אלא כאדם ששירת בחייו את האל, וחייו הקדושים הפכו אותו לראוי לאהבתו המיוחדת.

מקובל לומר שישנם קדושים רבים בגןב[[גן עדן]], שלא הוכרו על ידי הכנסייה הקאתולית באופן רשמי כקדושים, אך קדושתם אינה פחותה משל אלו שכן הוכרו רשמית ככאלה.

תהליך הפיכתו של אדם לקדוש הוא תהליך ארוך, ומורכבהמורכב ממספר שלבים. התהליך המתואר כאן תקף לכנסייה הקאתוליתהקתולית, ונקבע על ידי האפיפיור [[יוחנן פאולוס השני]] בשנת [[1983]]:

זהו השלב הראשון בתהליך הקאנוניזציה. [[בישוף]], בדרך כלל זה האחראי של המקום בו המועמד מת או [[קבורה|נקבר]], נותן רשות לפתוח בחקירת מעלותיו וסגולותיו של אדםהאדם. אין לפתוח חקירה זו לאקודם יכולהשחלפו להיפתח פחות מ־55 שנים מיום פטירתו של האדם, אלא ברשות מיוחדת מהאפיפיור. רשות זו ניתנה, לדוגמה, בתהליך הקאנוניזציה של [[האם תרזה]], ושל והאפיפיורהאפיפיור יוחנן פאולוס השני על ידי יורשו, האפיפיור [[בנדיקטוס ה-16]]. במקרים שבהם נפתחת חקירה שכזאת, בדרך כלל מוקמת ועדה שחוקרת את פעולותיו, כתביו ודרשותיו של המועמד ונכתבת [[ביוגרפיה]] מפורטת הכוללת עדויות ראייה של אנשים שהכירו את המועמד. לאחר שנאסף מידע מספק על אותו אדם, הבישוף המקומי מוסר את המידע למועצת [[הוותיקן]] שמתכנסת וממנה '''פוסטולאטור''' – אדם שתפקידו לאסוף מידע נוסף על חייו של משרת האל.

בירוך (Beatification) הוא הצהרה של הכנסייה ש"ראוי להאמין" שהאדם נמצא בגן עדן. השלב הזה שונה עבור ל[[מרטיר]]ים ועבור כאלהולכאלה שאינם מרטירים:

* במקרה שהמכובד הינוהוא מרטיר, האפיפיורעל צריךהאפיפיור להכריז עליו ככזה. זוהי הכרזה שהמכובד הקדיש את חייו מרצונו כעדות לאמונה ו/או כפעולה של חסד וצדקה לזולת. הכרזה זו מעניקה מעמד של "מבורך" (בלטינית: Beatus). למבורך יוקדש יום בשנה שיצוין אך ורק בבישופות המקומית שלו.

* במקרה שהמכובד אינו מרטיר, יש להוכיח שבוצע [[נס]] בהתערבותו; כלומר, שאלוהים ביצע נס כתוצאה מתפילותיו והשתדלותו של המכובד. בימינו, "נסים" אלו הם בדרך כלל החלמות "פלאיות", שכן הכי קל להכריז על כאלה בהתאם לדרישות הכנסייה הקאתולית ל"נס" (אדם שהוא חולה, אין מזור ידוע למחלתו, תפילות בוצעו על ידי המכובד או בהנחייתו, הבראתו של החולה הייתה ספונטאניתספונטנית, מיידית, מושלמת והאדם נשאר בריא; בנוסף לכך, רופאים לא הצליחו למצוא הסבר טבעי להבראתו של החולה). לאחר שהכנסייה הכירה לפחות בנס אחד שבוצע על ידי המכובד, הוא מוכרז כ"מבורך".

השלב הסופי בתהליך הקאנוניזציה הוא העלאה מדרגת מבורך לקדוש. לצורך כך, יש להוכיח שהמבורך ביצע נס (בנוסף לזה שהוכח בשלב הבירוך, במקרה שאינו מרטיר). הכרזה זו אומרת שהאדם ללא ספק נמצא בגן עדן. את היום שהוכרז כיומו של הקדוש יכול עכשיוניתן להיחגגלחגוג בכל רחבי העולם הנוצרי הקאתוליהקתולי (אך אין זו חובה). ניתן לבנות כנסיות לכבודו והמאמינים הקאתולייםהקתוליים יכוליםרשאים לחגוג ולציין את כבודו של הקדוש.

בכנסייה האורתודוקסית, התהליך נקרא "גלוריפיקציה" והוא שונה מהתהליך המקובל בכנסייה הקאתוליתהקתולית. על פי התפיסה האורתודוקסית, התהליך מבוצע על ידי [[אלוהים]] ולא על ידי נציגים של הכנסייה עלי אדמות.

מאז פירוד הכנסייה האנגליקנית מהכנסייה הקאתוליתהקתולית, רק [[צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה|המלך צ'ארלס הראשון]] הוכרז כקדוש. לכנסייה האנגליקנית [[חגי קדושים נוצרים]] משלה, וביניהםובהם חגים לאנשים שלא הוכרזו רשמית כקדושים, כמו [[ק.ס. לואיס]] ([[22 בנובמבר]]) ו[[מרטין לותר קינג]] ([[4 באפריל]]).