אלפונס רטיסבון – הבדלי גרסאות

רטיסבון הגיב לסיפור המדליה בלעג רב, אך הסכים לענוד אותה על צווארו ואפילו נשא את התפילה. הדבר לא קרבקירב אותו ל[[נצרות]], אך בימים הבאים בילה יותר ויותר בחברתו של הברון דה בוסייר, ששוחח איתו רבות על התנצרות.

ב-20 ב[[ינואר]] [[1842]] - יומו האחרון של רטיסבון ברומא - הגיעו השניים ל[[כנסייה|כנסיית]] [[סנט אנדריאה דלה פראטה]] (St. Andrea delle Fratte), כדי לחלוק כבוד אחרון לאחד מ[[הגמון|הגמוני]] הכנסייה שנפטר. דה בוסייר נעלם בחדר פנימי ורטיסבון נשאר לבדו בכנסייה, כש"מדליית הפלא" בידו. לימים תיאר רטיסבון ביומנו את החיזיון שנתגלה לעיניו: אור זוהר בקע מעל ה[[מזבח]] באחת הפינות. במרכז האור נראתה מריה אם ישו "גבוהה, זוהרת, מלאת רוך והוד, ויופייה מכאיב"; שתי ידיה פרושות ומהן יוצאות קרני אור כמתואר על "מדליית הפלא". מריה סימנה לו להתקרב והוא ניגש אליה וכרע ברך. "ברגע בו סימנה לי הבתולה הקדושה בידה," כתב, "נפל ה[[צעיף]] מעל עיניי. לא צעיף אחד, אלא כל הצעיפים שהיו על עיניעיניי נעלמו, כמו ש[[שלג]] נמס תחת קרני [[השמש]]". אז חש רטיסבון "את מתנת הידע החודר אלי, מהיר ממחשבה" והבין לראשונה "מהו טוהר, מהי הסליחה לחוטאים, מהי התגשמות האל בבשר, מהי ה[[צליבה]]" וכדומה.

רטיסבון [[טבילה לנצרות|הוטבל]] לנצרות, ובעקבות כך הוחרם ממשפחתו, סולק ממשרתו בבנק של דודו ונושל מה[[ירושה]]. המילים הראשונות שכתב לאחר הטבלתו היו: "הו אלוהים... אני, שרק לפני חצי שעה הייתהייתי [[כופר (אמונה דתית)|כופר]]! אני שחשתי שנאה כה תהומית לדת הנוצרית! כל מי שמכיר אותי הלא יודע כמה כדאי לי להישאר יהודי: משפחתי יהודית, כלתי יהודית, דודי הוא יהודי. בהופכי לנוצרי אני מקריב את כל חלומותיי ותקוותיי עלי אדמות, ובכל זאת איני מצטער".

בשנת [[1843]], כשנה לאחר התנצרותו, סייע רטיסבון לאחיו תיאודור בהקמת אחוות "אחיות גבירתנו מציון" שנודעו כ"[[האחיות ציון]]". הוא הוסמך לכמורה ב-[[1847]], והצטרף למסדר ה[[ישועים|ישועי]]. לאחר שנים אחדות, בהסכמת ה[[אפיפיור]] [[פיוס ה-9]], עזב את המסדר הישועי תוך הצהרה כי בכוונתו להקדיש את חייו להמרת יהודים לנצרות. ב-[[1855]] העתיק רטיסבון את אחוות "האחיות ציון" ל[[ירושלים]], וב-[[1856]] בנה עבורן את [[מנזר האחיות ציון (העיר העתיקה)|מנזר האחיות ציון]] ב[[הרובע המוסלמי|רובע המוסלמי]], במקום שנודע כ[[קשת אקה הומו]] על ה[[ויה דולורוזה|וויה דולורוזה]]. במנזר הפעילו הנזירות [[בית ספר]] לבנות ובית יתומות. ב-[[1860]] הקים רטיסבון סניף של המסדר בכפר [[עין כרם]] הסמוך לירושלים, ובו [[כנסייה]] ובית יתומות נוסף שנועד לשכן פליטות [[מארונים|מארוניות]] מ[[לבנון]] שהוריהן נטבחו בידי ה[[דרוזים]]. רטיסבון אף הקים בית יתומים בשם "המנזר על שם [[פטרוס]] הקדוש", השוכן היום ברחוב [[שמואל הנגיד]] בירושלים, הוא "[[מנזר רטיסבון|בניין רטיסבון]]". במקום זה פעל במשך שנים בית ספר מקצועי לבנים שנוהל על ידי נזירים ממסדר "[[אבות ציון]]". את מגוריו חלק רטיסבון בין ביתו בבית היתומות בעין כרם, לבין חדרו בבית היתומים. ה[[נזיר|נזירה]] נעמי, מהנזירות הראשונות בבית היתומות, סיפרה כי רטיסבון "שמר לעצמו רק דברים נחוצים ביותר. הוא היה קפדן מאוד בכל הקשור לסדר ולניקיון ונהג לקום מוקדם כל בוקר ולקרוא פרקי [[תפילה]] עד טקס ה[[מיסה]] היומי. לקראת הערב היה מקדיש שעה שלמה לתפילה, וכשלא היה בנסיעות, הסתובב ופיקח על הבנייה".

רטיסבון נפטר בירושלים ב[[מאי]] [[1884]], ימים אחדים לאחר יום הולדתו ה-70, ונקבר לפי בקשתו ב[[בית קברות|בית הקברות]] הצנוע בבית היתומות בעין כרם. ה[[מצבה]] המונחת על קברו היא וריאציה ל"מדליית הפלא", ולמראשותיו ניצב כַּן אבן ועליו המילים בצרפתית: "הו מרים, זכרי את ילדך שנכבש באהבתך המתוקה והמהוללת". מעל הכן ניצב פסל של מריה העומדת בידיים פרוסותפרושות (כפי שנראתה לו בחיזיון) ורגליה רומסות נחש המסמל את הרוע והטומאה. רטיסבון ביקש לפני מותו דווקא מצבה צנועה, שעליה תיכתב רק מילה אחת: Maria.