אשם תורם וקטינים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה
שורה 40:
הספרות המשפטית פירשה סעיף זה כמקנה הגנה מוחלטת מטענת אשם תורם לילד שגרם לנזק עצמי במקרים שבהם הוזמן הילד או הורשה לשהות במקרקעין או בקרבתו של מיטלטלין גדול (כמו עגלה או מכונית) או אף קיבל לידיו חפץ מסוכן. לעומת זאת, בגלל התנאים המסוימים המנויים בו, נקבע שבמקרים אחרים, שאינם נכללים בתנאי הסעיף, ניתן להחיל על ילד אשם תורם בגדרו של סעיף 68 לפקודת הנזיקין.
 
בפסיקהבהתייחס לאלקטינים נקבעצעירים גיל מינימאלי הפוטר מכל אחריות של אשם תורם בהתנהגותו של הניזוק. עם זאת ברור שככל שגילו של הילד יורד ישנה נטייה שלא לייחס לו אשם תורם. בהתאם לכךמאד, ישנם מקרים בהם פטר בית המשפט הישראלי את הילד הניזוק מאחריות לאשם תורם ללא דיון מפאת גילו הצעיר של הילד הניזוק. בעבר הוחלט שילד בן שלוש, שנפגע מרוכב קטנוע בכביש, הוא צעיר מכדי שיהיה ניתן לייחס לו אשם תורם כלשהו. דוגמהבמקרה נוספת לכך הוא פסק דין שלאחר, בית המשפט המחוזי בחיפה אשר פסק שלא ניתן לייחס תרומת רשלנות כלשהי לילדה, שנפגעה מנפילה עקב משחק של היתלות על מעקה של מדרגות נעות, בגין גילה הצעיר (8 שנים).
==פסיקות בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים==
 
ניתן לראות בפסיקת בית המשפט העליון והמחוזי כמה מגמות לגבי אשמם התורם של קטינים:
לגבי קטינים בוגרים יותר אימצו בתי המשפט בישראל גישת ביניים בין גישת הגיל הרך והגישה המודרנית. על פי גישת ביניים זו, במקרים בהם אין לקטין פטור גורף מאשם תורם לפי סעיף 64, מידת הזהירות שלאורה ייבדק קטין בסוגיית האשם התורם הינה מידת הזהירות הנדרשת מקטין סביר בגילו, ללא התחשבות במאפייניו הספציפיים של הילד הניזוק. הנימוק שנותן בית המשפט לנוהג לייחס לקטינים פחות אחריות לאשם תורם הוא שלקטינים יש יכולת פחותה להעריך סיכונים.
===סטנדרט הזהירות הנדרש מקטין לנהוג כלפי עצמו===
פסיקת בתי המשפט בישראל אימצה מבחן ביניים לבדיקת מידת הזהירות הנדרשת מקטין כלפי עצמו. הפסיקה בחרה לשלב בין המבחן האובייקטיבי הבוחנת את אשמו של הקטין אל מול חובת הזהירות של האדם הסביר לבין הגישה הסובייקטיבית המתחשבת אך ורק באפשרויותיו של הקטין הניזוק. מידת הזהירות שלאורה ייבדק קטין בסוגיית האשם התורם הינה מידת הזהירות הנדרשת מקטין סביר בגילו, ללא התחשבות במאפייניו הספציפיים של הילד הניזוק. בית המשפט נוהג לציין שלקטינים יש יכולת פחותה להעריך סיכונים ולכן הדבר מביא להפחתת אחריותם באשם תורם.
 
בפס"ד ע"א 361/59 צוקרמן נ' שנברגר קבע השופט ברנזון כי גם ילד בגיל 10, אף כי אינו נושא עדיין באחריות נזיקית שהוא גורם לאחרים, חייב להראות זהירות ראוייה בשמירה על ביטחונו הוא, כלומר, מידת זהירות שאפשר באופן סביר לצפות לה מילד בגילו בעל כושר רגיל של הבנה ושיפוט. כמו כן מוסיף השופט ברנזון ואומר כי גם ילד בגיל נמוך בהרבה מגיל שתים-עשרה (גיל החבות הנזיקית) חש בסכנות האורבות לו ויודע אינסטנקטיבית שעליו להיזהר מפניהן ולשמור על נפשו.
 
פסק דין שעסק בסוגיה זו הוא ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' שלום אייגר(קטין). בפסק דין זה נדונה האחריות לתאונה אשר אירעה לקטין כשהיה בן תשע וחצי בלבד לאחר ששיחק עם חברו במצבור אמצעי לחימה מוסתר שמצאו על גג ביתם המשותף. במהלך המשחק התפוצץ טיל [[לאו (טיל)|לאו]] ו[[רגל|רגלו]] של הקטין נקטעה על למעל לברך. השופט גולדברג ציין שהמקובל בפסיקה הוא לבחון את האשם התורם של הקטין תוך התחשבות בכושר שיפוט ממוצע של ילד בגילו של הניזוק אך הוסיף בהערת אגב שאולי יש מקום לבחון הלכה זו ולהמירה במבחן סובייקטיבי יותר שיתחשב גם במידת התפתחותו מנטאליתהמנטאלית והרגשית של הקטין הספציפי. נראה שאפשרות זו שנרמזה על ידי השופט גולדברג לא מומשה עד היום בפסיקתנובפסיקה בישראל.
 
===גיל מינימאלי לאחריות באשם תורם===
בפסיקה לא נקבע גיל מינימאלי הפוטר מכל אחריות של אשם תורם בהתנהגותו של הניזוק. עם זאת ברור שככל שגילו של הילד יורד ישנה נטייה שלא לייחס לו אשם תורם. בהתאם לכך, ישנם מקרים בהם פטר בית המשפט את הילד הניזוק מאחריות לאשם תורם ללא דיון מפאת גילו הצעיר של הילד הניזוק. בעבר הוחלט שילד בן שלוש, שנפגע מרוכב קטנוע בכביש, הוא צעיר מכדי שיהיה ניתן לייחס לו אשם תורם כלשהו. דוגמה נוספת לכך הוא פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה אשר פסק שלא ניתן לייחס תרומת רשלנות כלשהי לילדה, שנפגעה מנפילה עקב משחק של היתלות על מעקה של מדרגות נעות, בגין גילה הצעיר (8 שנים).
 
===זהירותו של אדם מבוגר לגבי קטין הינה רבה מזו שיצטרך לנקוט לגבי בגיר===
בפס"ד ע"א 361/59 צוקרמן ו-2 אח' נ' שנברגר של בית המשפט העליון, בו דובר על אדם שדרס ילד בן אחת עשרה שנים, קבע השופט ברנזון שהזהירות המספיקה כלפי מבוגרים לא יכולה להספיק כלפי ילדים ונמצאת ביחס הפוך מזו שאפשר לצפות מהקטין. בעוד שאחריותו של הקטין קטנה ככל שגילו פוחת, אחריותו של הבוגר גדלה. לכן כל אדם הבא במגע עם ילדים או עלול לבוא במגע צריך לכלכל את צעדיו בהתאם.
 
דוגמה למגמה זו ניתן לראות בפסק דין של [[בית המשפט העליון]] ע"א 326/88 צימרמן נ' גבריאלוב, שדן במקרה בו נכנס ילד בן ארבע וחצי לחצר בית כדי לחפש עצים ושם הותקף על ידי כלבו של בעל הבית. בית המשפט קבע שעל בעל הבית לנקוט אמצעי זהירות יעילים יותר משנקט כדי שימנעו גם מילדים קטנים להיכנס לחצרו.