|
== יישום ההסדר בפסיקת בתי המשפט בערכאות הנמוכות ==
כפי שציינו ההסדר הנהוג בישראל הוא של הגנה יחסית, הפחתת הפיצויים בהתאם לחלוקת האחריות, אמנם הפסיקה המקומית הכירה באפשרות של הפחתה מלאה בשיעור של 100%.
אך הדבר מעולם לא נפסק בביהמ"ש העליון.
כשאנו בוחנים את יישום ההסדר בפסיקת [[בית משפט שלום]] והמחוזי אנו נוכחים לדעת כי ההסדר של הפחתת הפיצויים בהתאם לחלוקת האחריות מיושם כמעט במלואו.
בבחינה של למעלה מ- 100 פס"ד בביהמ"ש השלום והמחוזי בהן נטענה טענת אשם תורם, עולה כי רק בשני מקרים הפחית ביהמ"ש הפחתה מלאה בשיעור של 100% מפיצוייו של הניזוק בשל אשם התורם.
בפס"ד '''אילוז נ' עיריית ירושלים''' – נקבעה הפחתה מלאה בשל אשם תורם של 100% במקרה של נער שרכב על אופניו בצורה מסוכנת.
מקרה בו נראה כי יש סטייה מההסדר אשר החיל החוק הוא בפס"ד '''קריאל נ' קיבוץ משמר העמק''' שם עובד חוץ בקיבוץ קפץ קפיצת ראש אל מים רדודים בחוף הים בכורסי , דבר אשר גרם לו שיתוק מהכתפיים ומטה. במקרה זה קובע השופט ש' ברילנר כי לתובע נראה כי יש אשם תורם של 100% ובכל מקרה לא פחות מ- 50% ולכן תביעתו נדחית. מדבריו של השופט משתמע כי גם במידה ויש לתובע אשם תורם של 52% התביעה הייתה נדחית, דבר אשר סותר את ההסדר החלוקתי אשר נקבע בס' 68 לפקודה. עם זאת זוהי פסיקה חריגה אשר אינה מייצגת כלל את הרוח הפסיקתית אשר מיישמת את ההסדר החלוקתי.
כפי שציינו ההסדר הנהוג בישראל הוא של הגנה יחסית, הפחתת הפיצויים בהתאם לחלוקת האחריות, אמנם הפסיקה המקומית הכירה באפשרות של הפחתה מלאה בשיעור של 100%.
| 