הטקטיקה והאסטרטגיה האירופית בעת החדשה – הבדלי גרסאות

'''העת החדשה''' שהתחילה במאה ה-17 ונמשכה עד המאה ה-19 התאפיינה בשלטון מרכזי חזק, שהפך לדומיננטי. הצבא שגויס מ[[ואסלים]] בימי הביניים הפך למקצועי. רוב החיילים היו שכירים או חייבי גיוס (במאות ה-17 וה-18 בד"כ לא גייסו את האיכרים במספרים גבוהים). תפקידי הקצונה היו שמורים לאצילים. זה השתנה עם [[המהפכה הצרפתית]] ובני כל המעמדות קיבלו את האפשרות להגיע לכל דרגת קצונה, אפילו הגבוהה ביותר.

 

האסטרטגיה העיקרית נשארה כמעט ללא שינוי מהמאה הקודמת, כלומר, לנסות ולכבוש את מבצרי האויב ואת עריו המרכזיות אחרי קרב הכרעה. המלחמות התקצרו (לשם השוואה [[מלחמת שבע השנים]] או [[מלחמת העצמאות האמריקאית]] שנמשכה 5 שנים בפועל). הסיבה לכך היתה בשיפור יכולת השינוע של הגיסות, הגדלת הצבאות, מה שאפשר להחזיק בשטחים שכבר נכבשו, כך שלא יהיה צורך לכבוש אותם שוב וכו'.

 

 

המאה ה-19 נפתחה עם [[מלחמות נפוליאון]] אחד המאפיינים העיקריים של המלחמות האלה היה הזמן הקצר יחסית שהן ארכו (בד"כ כמה חודשים, מקסימום שנה או שתיים) והגידול העצום בצבאות. למשל ב[[קרב לייפציג]] השתתפו מאות אלפי אנשים מכל צד. הצבא הממוצע הגיע למימדים של 100,000 איש בשדה הקרב ובד"כ היה בעל 400-500 תותחים. בד"כ מספר החיילים הכולל עלה על 200,000 במדינה ממוצעת. במדינות מיליטריסטיות כמו צרפת הגיע לשיא של 800,000 ב-1811. הדבר הושג בעקבות הנהגת גיוס חובה כללי. תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל ארצות אירופה.

ריבוי התותחים הביא לשינויים בטקטיקה - לא עוד שורות של חי"ר היורות זו על זו שעות על גבי שעות בלי להשיג הכרעה, אלא שימוש בתותחים לצורך ריכוך האויב. התקפות החי"ר הפכו מאורגנות יותר ובד"כ החלטיות מאוד.

לאחר מלחמות נפוליאון מעמדו של חיל הפרשים ירד ובאמצע המאה ה-19 הם לא השתתפו בקרבות בתור חיל עצמאי, אלא שימשו בתפקידי אבטחה וסיור בלבד.

 

 

 

לקראת אמצע המאה ה-19 במלחמת האזרחים האמריקאית נוצר המושג "חזית". הצבאות נפרסו לאורך קו ארוך יחסית על מנת למנוע אפשרות של איגוף.

האסטרטגיה הזאת הזאת הגיעה לשיא ב[[מלחמת העולם הראשונה]] וב[[מלחמת העולם השנייה]] עם החזיתות שנמשכו ללא פערים לאורך כל הגבול. במקום קרב הכרעה בודד, בד"כ ניסו להתיש את האויב בסדרת קרבות על מנת לגרום לכניעתו.