הטבת נזקי גוף – הבדלי גרסאות

חוקי ה[[גמלה|גמלאות]] והתגמולים הנם טובות הנאה הניתנות לניזוק או לשאריו, על ידי צד שלישי, מכוח חובה שבדין. בין חוקים אלו ניתן למנות את חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל-1970; חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] תשי"ט-1959; חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) [נוסח משולב] תשמ"ה- 1985; חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950; חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תש"לז-1977; חוק גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969. כאמור, החוק להטבת נזקי גוף חל גם על הטבות שניתנו מכוח הדין, אך מאחר ומדובר בהוראות ספציפיות, הדין שיחול על סיטואציות אלו הוא החוקים הנ"ל, וכך גם קובע סעיף 4 בחוק.

דוד קציר, מציין כי באשר להוראות חוק אלו, אין מחלוקת באשר לסיבות העומדות מאחורי קביעת חובת ניכוי ה[[גמלאות]]הגמלאות מן הפיצויים, וכן זכות השיפוי של משלם ה[[גמלאות]]הגמלאות, שנקבעו בחוק. זאת, כיוון שהגמלה המוענקת מכוח חוקים אלו משולמת מאוצר המדינה, שמקורו בתשלומי [[מיסים]], ולפיכך אין כל הצדקה לשפר את מצבם של הניזוק או המזיק מכספים ציבוריים, ששניהם תרמו להם כאזרחי המדינה. בהקשר זה נאמר בעניין מור נ' בוץ: "''אין המזיק יכול לפטור עצמו מחובת תשלום הנזיקין מפני שהמדינה מוציאה כספי ציבור...''". אולם, למרות ההסכמה בדבר הניכוי וזכות השיפוי ננקטו בהם טכניקות חקיקתיות שונות, אותן מציג קציר בסיפרו, וזאת על-מנת לשמור על העקרונות העומדים ביסוד פסיקת הפיצויים.

הטכניקה הראשונה מוצגת בחוק הנכים, בו נקבע, שהנפגע רשאי לבחור בין קבלת גמלה על-פי החוק, לבין קבלת פיצויים מכוח [[דיני הנזיקין]], אך לא יוכל לגבות פיצויי נזיקין ותשלומי תגמולים גם יחד, וזאת כדי למנוע כפל פיצוי. אותו הסדר חל גם לגבי חוק התגמולים לנפגעי פעולות האיבה וחוק חיילים שנספו במערכה. כפי שנאמר בעניין וייס נ' מאק: "''שמורות לו לנכה - עקרונית - שתי עילות תביעה מצטברות. ההוראה קובעת, עם זאת, כי הנכה אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות כאחת. המסקנה הברורה העולה מן ההוראה הזאת, היא, כי אין מניעה שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות. אך המצב המשפטי משתנה מיד עם קבלת תשלום מכוח אחת העילות''". אם כן, ההוראה אינה מונעת תביעות כפל, אך היא מונעת פיצויי כפל. במידה ובחר הניזוק לתבוע רק את המזיק בנזיקין, אין הוא זכאי עוד לגמלה (הטבה) על יסוד חוקי ה[[גמלאות]]הגמלאות, ועל-כן לא תתעורר שאלת הטבת נזק על ידי צד שלישי. במידה ובחר הנפגע לקבל [[גמלאות]] להן הוא זכאי מכוח חוק, לא יהיה עוד זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ולמדינה (כמשלמת ה[[גמלאות]]הגמלאות) עומדת זכות לשיפוי כנגד המזיק. באם יגיש הניזוק תביעה הן כנגד המדינה והן כנגד המזיק, הוא יהיה זכאי לקבלת פיצויים מהמזיק, ובלבד שישיב למדינה את גימלתו. חובת השבה זו לא תהווה תנאי להגשת תביעה נזיקית, אלא תנאי לגביית הפיצויים הנזיקיים. היוצא מהאמור לעיל, הוא שהמזיק מחויב במלוא נזקו, כיוון שלמדינה זכות לשיפוי כנגדו, ואילו הניזוק זכאי למלוא נזקו, אך רק עד כדי שיעור הנזק ולא מעבר לכך. ניתן לראות, כי בהתאם לקביעה בעניין לנקרי, כאשר ההטבה ניתנה על בסיס חובה שבדין, כלומר הניזוק קיבל גימלתו, איבד הניזוק את תביעתו מהמזיק בשיעור הגמלה.

חוקי ה[[גמלאות]]הגמלאות האחרים שנזכרו לעיל, נוקטים בטכניקה אחרת, לפיה מזוכים הנפגע או תלוייו ב[[גמלאות]]בגמלאות על-פי החקיקה הספציפית ובפיצויים לפי [[דיני הנזיקין]] כאחד; כלומר, הניזוק נדרש להגשתן של שתי תביעות, האחת — כנגד המדינה, והשנייה — כנגד המזיק. תחת הסדר זה זוכה הנפגע לפיצוי על ניזקו משני מקורות: המדינה והמזיק. אבל, הניזוק אינו זוכה לכפל פיצוי — למדינה (המיטיבה) ניתנת הזכות לשיפוי מהמזיק, בגין ה[[גמלאות]]הגמלאות ששילמה ושעתידה לשלם, ואלה מתקזזים מסכום הפיצויים הנזיקיים. גם לפי הסדר זה, אין הנפגע זוכה בסכום העולה על שיעור הפיצויים המגיע לו, והמזיק אינו משלם אלא כשיעור הנזק לו גרם, אלא שהוא משלם את הפיצויים לניזוק ולמדינה יחד. המצב משתנה כאשר קיימת זהות בין המזיק לבין המיטיב, משלם ה[[גמלאות]]הגמלאות (המדינה). במצב כזה, חוזרים להסדר הקודם: הנפגע זכאי רק לאחת משתי התרופות, פיצויים או [[גמלאות]].

'''חוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה-1995''', הוא המיוחד מבין חוקי ה[[ביטוח]] וה[[גמלאות]]. [[המוסד לביטוח לאומי]] מעניק מגוון רחב של [[גמלאות]] על מגוון סוגי נזקים ובהם: תמיכה לנפגעי עבודה, תשלום גמלאות לנכים, קיצבת תלויים ועוד. החוק חל בסיטאציות רבות בהן נגרם נזק גוף, כש[[המוסד לביטוח לאומי]] משמש כמיטיב. כתוצאה מכך, ניכרת השפעתו על הפיצויים הנזיקיים, ובמקרים רבים ה[[גמלאות]]הגמלאות המוענקות מכוחו של החוק מעלות את שאלת ההטבה על-יד צד שלישי.

ניכוי גמלאות הביטוח הלאומי מהפיצויים להם זכאי הניזוק מהמזיק, מעוגן ב-§328 לחוק הביטוח הלאומי. ההלכה שפירשה הוראה זו הסתמכה גם על העקרון של מניעת פיצויי כפל מהניזוק. המקבילה לסעיף זה, נמצאת ב-§82 ל[[פקודת הנזיקין]], הקובע את ניכוי גימלת הביטוח הלאומי מסכום הפיצויים. בשל הנתונים המיוחדים הנלקחים בחשבון בעת קביעת שיעור גמלאות הביטוח הלאומי (למשל, דרגת נכות פיזיולוגית), בפועל, יוצא שניכוי ה[[גמלה|גמלאות]] מן הפיצויים עשוי להותיר את הניזוק עם סכום זעום ביותר מהפיצויים, ואף ללא פיצוי נזיקי כלל.