אשם תורם וקטינים – הבדלי גרסאות

קטינים במשפט נתונים ליחס שונה מבגירים. הנחת המוצא היא שלקטינים יכולות שונות מאשר ל[[בגיר|בגירים]] הנובעות מדרגת התפתחותם השונה וניסיון חייהם הפחות. בענפי משפט רבים קיימת הגנה לילדים ולקטינים ומוענק להם פטור מאחריות בשל קטינותם.

 

 

לפי ס' 9 לפקודת הנזיקין, לא ניתן לייחס אחריות נזיקית לקטין מתחת לגיל 12 כשהוא המזיק. במקרה כזה ניתן לנסות ולתבוע נזיקית את הוריו או את ה[[אפוטרופוס]] שלו. אחריותו בנזיקין של קטין נקבעה על ידי החוק על סמך קנה מידה ביולוגי פשטני: גיל שתים עשרה, שאינו תואם תמיד את מצב נפשו האינדיבידואלי של הקטין.

* '''גישת "הגיל הרך"''' (הנקראת גם בשם "גישת הפטור המוחלט") – גישה זו מאמצת קו גיל ברור, שרירותי כביכול, שמתחת לו לא ניתן לייחס לקטין מידה של אשם תורם. גיל זה שונה בשיטות משפט שונות, אך מרבית הגישות לא מאמצות גיל בוגר מ-10. בתוך גישה זו קיימת גם תת-קבוצה, "חוקי [[אילינוי]]", שהיא גרסה חדשה יותר של גישת "הגיל הרך" והיא מבצעת חלוקה בין 2 קבוצות גיל: מגיל 7 ומטה לא ניתן לייחס לילד כל מידה של אשם תורם באופן מוחלט, ומגיל 7 ועד גיל 14, יש לנקוט בגישה לפיה עקרונית לא ניתן להחיל על הקטין מידת אשם תורם, אך הנחה זו ניתנת לסתירה. מגיל 14 ההנחה היא כי ניתן לייחס להם מידת אשם תורם ונטל ההוכחה להפריך זאת מוטלת עליהם. נראה שגישה זו מבוססת על הפטור שניתן במשפט המקובל לילדים לעניין האחריות הפלילית.

 

 

* '''הגישה "המודרנית"''' – גישה זו מתנגדת לקביעת גיל קבוע בתשובה לשאלת ייחוס מידת האשם התורם לקטין. לפי גישה זו, המבחן הראוי לקביעת אשם תורם הינו: האם ההתנהגות הספציפית של הקטין היא מתחת לסטנדרט הסביר המצופה מילד בגיל שלו, האינטליגנציה המצופה והניסיון בנסיבות הספציפיות. בגדר הנסיבות הספציפיות לעתים יוכנסו אף יכולותיו השכליות, ניסיונו וכושר שיפוטו. לפי גישה זו כל מקרה ומקרה ייבדק לגופו והבחינה הינה בחינה עובדתית.