משה פייגלין – הבדלי גרסאות

 

*תפיסתו המדינית המוצהרת של פייגלין מבוססת - ביסודה - על ראיה [[לאומיות|לאומית]]-[[יהודים|יהודית]] רדיקלית, אשר לאורה הוא משתית עמדה [[ביטחון לאומי|ביטחונית]] בלתי מתפשרת אל מול "[[טרור פלסטיני|הטרור הערבי]]" (פייגלין שולל את המושג "פלסטיני"): בניגוד ליריבו הפנים-מפלגתי בנימין נתניהו שטבע את האימרה "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" - טבע פייגלין אימרה נגדית: "לא יתנו וגם לא יקבלו, את האויב יש לנצח". פייגלין רואה בנוכחות הערבית ב[[ארץ ישראל]] כיבוש שהחל לפני 1,370 שנה (דהיינו כ-560 שנים אחרי שרוב [[עם ישראל]] [[גלות (יהדות)|הוגלה]] מארץ ישראל). לדבריו, יש לסיים כיבוש זה בהקדם, משום שהוא אחד המקורות לצרות המדיניות, הערכיות והקיומיות של עם ישראל בארצו. בהשראה מדבריו של [[אורי צבי גרינברג]] "השולט בהר - שולט בארץ", טוען פייגלין שסיום השלטון הערבי על [[הר הבית]] יביא במישרין לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ ל[[טרור]], ישקיט את [[המזרח התיכון]], ויביא [[שלום]] לאזור ולעולם. פייגלין סבור כי מקור ה[[מוטיבציה]] של הטרור הערבי הוא ב[[תקווה]] ולא ב[[ייאוש]]: לא היאוש ממצבם מניע את ה[[ערבים]], אלא תקוותם לסלק את עם ישראל מארץ ישראל. לדבריו, רק גדיעת התקווה הזו על ידי חסימת<ref>כגון על ידי החלה חד-צדדית של השיפוט הישראלי על כל שטחי ארץ ישראל, תוך עידוד הגירתה מרצון של האוכלוסייה הזרה שם, זאת מבלי לפגוע ב[[זכויות האדם|זכויות הפרט]] (כולל זכויות [[קנין]]) של בָנֶיהָ שיחפצו להישאר, ותוך דאגה לכך שהם יזכו ב[[אזרחות]] מלאה (כגון זכות הצבעה לפרלמנט וכדומה) במדינות-ערב שמחוץ לארץ ישראל, כגון ב[[ירדן]]. </ref> כל אופציה של כינון [[מדינה פלסטינית|מדינה ערבית]] באיזשהו חלק של ארץ ישראל, תעצור את הטרור ותשקיט את האזור.

 

:עם זאת, ועל אף תפיסותיו הניציות המובהקות, הבהיר פייגלין כי בשונה מעמדות כוחניות הרווחות הן בשמאל והן בימין - הרי שלדעתו בזמן שבו לא ניטשת מלחמה שאותה יזם האויב (ושדיני המוסר שלה שונים מהרגיל) יש להתנגד ל[[טרנספר]] כפוי (שלא כמו עידוד הגירה מרצון), כלומר יש להתנגד לסילוק כפוי של אדם מביתו הפרטי (או מאדמותיו שבהן נולד או שאותן רכש), בין אם האדם יהודי ובין אם הוא ערבי, בין אם ביתו בישראל ובין אם ביתו ב[[שטחים]]. בהתנגדותו זו לכפיית ההגירה רואה פייגלין את עצמו כמוסרי יותר מן השמאל הישראלי: "אני חושב שהכפייה שיש היום היא כפייה איומה ונוראה. לפני שנה וחצי [הכוונה לשנת 2005]...העבירה הכנסת חוק - שמבחינה מהותית - לא היה הבדל גדול בינו לבין [[חוקי נירנברג]], ואני מדבר על [[תוכנית ההתנתקות|חוק פינוי פיצוי]]: חוק ששלל מאוכלוסייה שלמה את זכויות היסוד שלה כבני אדם, את זכות הקנין, הזכות לכבוד, את כל זכויות היסוד שלה, רק משום שהיא יהודית. החוק הזה איפשר לבוא לקהילות שלמות, לישובים שלמים, לגרש אותם, להחריב אותם, לזרוק אותם לכל הרוחות. דבר כזה לא יכול להתחולל במדינה שערכי החרות הם נר לרגליה".<ref>[http://video.google.com/videoplay?docid=-7363691239862868175].

</ref>

 

*באשר ליחס הראוי של ה[[שלטון]] כלפי [[זכויות האדם]], תפיסתו המוצהרת של פייגלין היא, ביסודה, [[ליברליזם|ליברלית]] רדיקלית (ללא הבחנה בין בני אדם על רקע לאומי), ומבוססת על משנה פילוסופית סדורה. למשל, לדעתו (הבלתי [[קונצנזוס|קונצנזואלית]]), חלה חובה ערכית על המדינה לגלות סובלנות כלפי כל [[מרי אזרחי|מרי אזרחי]] [[אי אלימות|בלתי אלים]] ובפרט כלפי כל [[סרבנות בישראל|סרבנות מצפון]], [[שמאל וימין בפוליטיקה|מימין ומשמאל]], ללא קשר לאופי הפוליטי של הסירוב, שכן לדעתו זוהי אבן הבוחן המהוה את הסממן המובהק של [[דמוקרטיה ליברלית|מדינת חופש]], אשר את החתירה להשגתה הוא רואה כיעד פוליטי מובהק שלו. הוא גם רואה את עצמו כנאבק, למען ריסון השלטון, ונגד כל גילויי [[פשיזם]] שלטוני, קרי נגד כל ניסיון מצד השלטון להפוך את המדינה לערך עליון.

 

 

*בנושאי [[דת ומדינה]] מתנגד פייגלין במוצהר לקיומן של מפלגות דתיות ושל חוקים דתיים, קל וחומר לכל אפשרות היפותטית עתידית של מדינת הלכה. הוא הצהיר כי ביום שבו יהיה חוק שידרוש חבישת כיפה - הוא יהיה הראשון להסירה מראשו. התנגדות דומה הוא הביע גם נגד חוקי שבת למיניהם, ובהקשר לכך הצהיר: "אני לא מאמין בשום דבר שלא בא מתוך בחירתו החופשית של העם".<ref> [http://video.google.com/videoplay?docid=-7363691239862868175 ]</ref>